אותם הערבים, אותם האמריקנים ואותה הקונספציה

באשר לאירן, היא עדיין רחוקה מהשגת נשק גרעיני מבצעי. ובכל מקרה, אסור באיסור חמור לבצע תקיפה מקדימה כי האמריקנים לא מתירים, ואם נפעל עצמאית ונתקוף ראשונים נאבד את תמיכתם המדינית והצבאית. לכן יש להמתין ואולי אפילו לספוג.

אתה קורא ולא מאמין. בדיוק כמו לפני 37 שנים, ב-6 באוקטובר 1973. אותם הערבים, אותם האמריקנים ובעיקר אותה הקונספציה. וגם אותה יריבות פוליטית ומקצועית בין שר הביטחון והרמטכ"ל.

בשל הניצחון במלחמה לא נחקר בצורה יסודית הכישלון המודיעיני ב-1967, ולמעשה הוא הוסתר וטויח לחלוטין. זהו הרקע להולדת הכישלון הבא כעבור שש שנים. ב-1972 החליף אלוף אלי זעירא את יריב בתפקיד ראש אמ"ן. הוא וקציניו אימצו בשתי ידיים ובהתלהבות את הקונספציה החדשה שבנה יריב מ-1970. לימים הם טענו שהקונספציה היא מצרית ביסודה, ושנמסרה להם על-ידי כמה מקורות אמינים בצמרת המצרית ובעיקר על-ידי הסוכן אשרף מרוואן, חתנו של נאצר.

בעיקרה אמרה קונספציה ב' שמצרים לא תצא למלחמה כוללת נגד ישראל בטרם יתמלאו שני תנאים עיקריים:

א. רכישת נשק התקפי לתקיפת חיל האוויר הישראלי בבסיסיו כדי לנטרל את עליונותו (מפציצים בינוניים ארוכי טווח חמושים בטילים, וטילי קרקע-קרקע ארוכי טווח מדגם סקאד).

ב. התקפה משותפת מתואמת בו-זמנית של צבאות מצרים וסוריה.

במשך שנים רבות חקרתי את התנהלות קהיליית המודיעין לקראת מלחמת יום הכיפורים ובמהלך המלחמה. המחקר הסתיים עתה והוא עומד להתפרסם כספר בשם "412 התרעות למלחמה".

לא אעסוק בכל שלל האירועים הביטחוניים מאז מותו של נאצר ועליית אנואר סאדאת לשלטון (ספטמבר 1970), שכללו תרגילי מלחמה בין-זרועיים מדי כמה חודשים, בניית יחידות חדשות למכביר, אימוני צליחה מגוונים וקליטת אמל"ח חדיש. אציין רק ששנה לפני המלחמה היו בידי קהיליית המודיעין הישראלית התוכניות המבצעיות המפורטות של צבאות מצרים וסוריה, שלמעשה התבצעו בפועל באוקטובר 1973 - מצב שונה לחלוטין מזה שהיה ב-1967 - אך לא ייאמן: תוכניות אלה לא הגיעו אל אלופי פיקוד צפון ופיקוד דרום ואל קציני האג"ם והמודיעין שלהם.

בשלושת החודשים שקדמו למלחמה הגיעו אלינו משלל מקורות מגוונים 412 התרעות למלחמה מכל הסוגים. מהתרעות פשוטות ועד ל"סמנים למלחמה" - התרעות שפירושן מלחמה בשער (בעוד שבוע, מחר או היום). למרות כל ההתרעות, ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא, ראש מחלקת המחקר תא"ל אריה שלו, ראש ענף 6 (מצרים) סא"ל יונה בדנמן, מרבית ראשי הענפים במחלקת מחקר, וקמ"ן פיקוד דרום סא"ל דוד גדליה דבקו בקונספציה. כל קצין שיצא נגד הקונספציה הוגדר "אלרמיסט", "פניקר" או "הזוי".

קצינים אלה אוימו, ונגד חלקם החל תהליך הדחה. אחד מהם היה סא"ל חגי מן, קמ"ן פיקוד צפון, שהתריע בכל עוז ופעל בשטח תוך עקיפת ראשי אמ"ן, כולל גיוס אנשי המילואים של יחידת התצפיות ארוכות הטווח ללא אישור. הוא היה למעשה מועמד להדחה.

התרעות רבות שהגיעו אוחסנו במגירות ולא הועברו לידיעת דרגי הפיקוד הבכירים במטכ"ל. אנשי אמ"ן מחקר לא נרתעו גם מזיוף ממצאים. כך למשל, בגיחות הצילום שבוצעו בגזרת הגבול הסורי - למרות מזג האוויר הגרוע - התגלו ממצאים מדאיגים ביותר: ריכוז של ציוד גישור כבד נראה בעורף קו ההגנה השני - סימן מובהק למלחמה; והחמור מכול: דיביזיות השריון 1 ו-3 לא היו במחנותיהן וגם לא במערכי ההגנה.

החומר המפוענח הגיע לאמ"ן מחקר, ושם טענו המפענחים שיש טעויות בפענוח של עמיתיהם הצפוניים. רק לאחר ויכוח קשה הם הסכימו לקבל את הפענוח הצפוני, אך אז טען תא"ל אריה שלו שאין בכך סימן למלחמה. שלל תירוצים הומצאו כדי לטהר את השרץ.

נעבור עתה לבוקר יום המלחמה עצמו, כאשר ברור לכולם (חוץ מלאלופים זעירא וטל) שהיום תפרוץ מלחמה בשתי חזיתות.

בשעה 05:30 התקיימה קבוצת דיון מקדימה בלשכת הרמטכ"ל. דדו, שלא היה בטוח לחלוטין שהצבא הסדיר יוכל לבלום לבד את ההתקפות בהתחשב ביחסי הכוחות הבלתי-אפשריים, מודיע שהחליט לתבוע הנחתת מכה מקדימה על סוריה כדי להשיג עליונות אווירית.

כאן התערב אלוף טל ואמר: "אם כך אתה לא מנסה למנוע מלחמה". דדו השיב: "זה רטורית המצב שאנו נמצאים בו". בשעה 05:50 התקיים דיון בלשכת שר הביטחון בהשתתפות הרמטכ"ל. דיין משיב לבקשת דדו: "בתנאים הקיימים, ועם הידיעות שבידינו, אם המצרים יפתחו לפני הסורים, רק אז נוכל פוליטית לתת מכת מנע". דדו מתעקש.

דיין: "הדבר לא בא בחשבון". דדו מתחנן: "כדאי אפילו חמש דקות לפני". דיין מסביר לרמטכ"ל, ש"אינו מבין ביחסים בינלאומיים", את המציאות המרה: "ראשית, קיימת הבעיה האמריקנית. צריך תיאום והסכמה עם הממשל בארה"ב, וקיימת בעיית תלותנו בנשק האמריקני. אם נתקוף ללא תיאום, אנו עלולים לאבד את התמיכה המדינית ואת הסיוע הצבאי". חוץ מזה, "גולדה לא תאשר ואני לא אמליץ".

ואכן, בדיון בלשכתה של גולדה שהחל בשעה 08:50, שוב פנה דדו לגולדה וביקש מכת מנע. "הדבר יחסוך הרבה חיים", אמר. גולדה נאנחה וסיכמה: "נורא מושך להנחית מכה מונעת, אבל זו אינה שנת 1967. העולם מתגלה בכל נבזותו. לא יאמינו לנו".

לימים התברר שדיין שכנע את גולדה שהצבא הסדיר יבלום את המתקפה המשולבת תוך 24 שעות, ותוך יומיים יבצעו אוגדת המילואים התקפות נגד ויהדפו את המצרים והסורים לקווי הפתיחה. אז נקבל את כל התמיכה האמריקנית האפשרית. "לאחר בירור עם קיסינג'ר (שר החוץ), אין לי ספק בדבר הזה", אמר דיין.

מתברר שדיין וסוכניו במטכ"ל (האלופים טל וזעירא) החליטו להמר הימור גורלי. להסתכן בספיגת מתקפה ערבית מול מערך הגנה סדיר דליל וחלש כדי לזכות בתמיכתה המדינית והצבאית של ארצות הברית. תוך יממה התבררה לדיין האמת המרה. עולמו קרס והתמוטט, והתגובות היו בהתאם. בדיון אצל ראש הממשלה ב-7 באוקטובר בשעה 14:50 הוא אמר את הדברים הבאים: "לא הערכתי די את כוח האויב, את המשקל הלוחמתי שלו. הגזמתי בהערכת הכוחות שלנו וביכולתם לעמוד... לי הייתה הרגשה שנדפוק אותם במעבר. הייתה לנו הערכה המבוססת על המלחמה הקודמת והיא הייתה לא נכונה. לנו ולאחרים הייתה הערכה לא נכונה על אשר יקרה בשעת ניסיון הצליחה...". אחרי הודאה כזאת כל מילה נוספת מיותרת. התירוצים לכשל היו בלתי מתקבלים על הדעת.

במשך שנים ארוכות סיכנו חיילי סיירת מטכ"ל את חייהם כשביצעו חדירות ארוכות טווח לעורף האויב והציבו בשטחו אמצעים מיוחדים שתפקידם היה יירוט תשדורות בין מפקדות האויב לקראת מלחמה. בשיא המתיחות דרשו כמה מהקצינים הבכירים האחראים לפיתוח המערכות ולהצבתן - מנחם דגלי, יוסי לנגוצקי ויואל בן-פורת - את הפעלתן המיידית. ראש אמ"ן סירב בתוקף. לאחר לחץ כבד הוא אישר רק בדיקה של תקינותן ובמקביל דיווח לרמטכ"ל דיווחי שקר שלפיהם האמצעים הופעלו ולא הושג באמצעותם מידע חדש.

הממצא החמור ביותר שעולה מן המחקר הוא שהחומר המודיעיני הכמוס והחיוני הועבר רק לחלק מהקברניטים. מי שקיבלו את כולו במועד היו שר הביטחון משה דיין וסגן הרמטכ"ל אלוף ישראל טל. הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר לא זכה לקבלו. לא במקרה היו האלופים טל וזעירא היחידים שדבקו בקונספציה עד הרגע האחרון ממש, כולל בישיבות של ה-6 באוקטובר לפני הצהריים.

פורסם כבר בעבר שלקט המודיעין הבהול מס' 429 ("צבעוני"), שהיה מוכן בערב יום הכיפורים (5 באוקטובר) ובו הידיעה על התוכנית המצרית-סורית לפתוח במלחמה למחרת, עוכב בהוראת ראש אמ"ן, לא הועבר לרמטכ"ל, והופץ רק למחרת בשעה 07:30, באיחור קריטי של 14 שעות. זאת בנוסף לבזבוז של יממה שלמה מעת שהגיעה הידיעה הראשונה לראש המוסד. למותר לציין שגיוס מילואים שהיה מתבצע 40 שעות לפני כן היה משנה לחלוטין את פני המלחמה ואת מהלכיה.

בשיחה עם הרמטכ"ל דוד אלעזר ז"ל הוא אמר לי במפורש ששתי התרעות קריטיות אחרות לא הגיעו לידיו בעת הגעתן לאמ"ן. אחת נמסרה לו ב-18 באוקטובר, שבועיים לאחר תחילת המלחמה, ושנייה לאחר כחודש. כמובן, שתיהן כבר היו חסרות כל ערך.

האם הבעיה של המודיעין ב-1973 הייתה רק מחלת ה'היבריס', היהירות והגאווה?

פרופ' אייל זיסר, בעצמו איש קהיליית המודיעין, כתב לאחרונה: "כישלונו של אגף המודיעין לחזות את פרוץ מלחמת יום הכיפורים היה מחדל קולוסאלי. הוא נבע מתוך יהירות וזלזול באויב, ומתוך ביטחון עצמי מופרז שאת מחירו שילמה ישראל ביקר מכול - חיי בניה".

פרופ' זיסר הציג שתי סיבות לכישלון המודיעיני, אך למעשה מקור הכישלון הוא עמוק עוד יותר. אין מדובר רק ביהירות, בשאננות ובזלזול בערבים. הבעיה העיקרית היא אי-הבנת המניעים של הערבים בסכסוך המתמשך כבר 130 שנים ואי-הבנת החשיבה של מנהיגיהם. לא השכלנו להיכנס ל'ראש הערבי', שהוא שונה לחלוטין משלנו.

ומה קרה לאחראים לקונספציה? אהרן יריב חמק מעונש משום שעזב את אגף המודיעין שנה לפני הקריסה השנייה. כל כובד האשמה נפל על יורשו, אלי זעירא. אלוף ישראל טל, "רב טפלון" מדופלם, ניצל בעור שיניו מוועדת אגרנט שלא קיבלה את כל המידע, והקדיש את השנים הבאות לשיפוץ ההיסטוריה תוך הטלת אימה על ראשי מחלקת היסטוריה במטכ"ל. ועדיין, לתפקיד הנחשק של הרמטכ"ל לא זכה להגיע.

אם חשבתם שאחרי ועדת אגרנט תם עידן הקונספציות במודיעין, המעורבות האמריקנית בביטחון ישראל ומאבקי הכוח בין שר הביטחון לרמטכ"ל המכהן, אתם תמימים. הקונספציה שרירה וקיימת. מבחנה הבא יהיה בתשע"א.

בניגוד למה שרבים חושבים, כל הזכויות על בריאת הקונספציות שמורות לא לאלוף אלי זעירא, אלא לראש אמ"ן שקדם לו - אלוף אהרן (אהרל'ה) יריב.

יריב, שהתמנה לראש אמ"ן ב-1964, בנה קונספציה על אי-יכולתו של צבא מצרים לצאת למלחמה נגד ישראל לפני שנת 1970. פעמיים, בפברואר ובמארס 1967, שמעתי אותו מציג את ההערכה לפני פורום של קצינים בכירים.

לקונספציה היו שלושה עמודי תווך עיקריים: כשליש מהצבא המצרי מעורב בלחימה במלחמת האזרחים בתימן, הרחק מזירת הקרב עם ישראל, ולא סביר שמצרים תפתח מלחמה בלעדיו. שנית, הצבא המצרי נמצא בעיצומו של תהליך בניית עוצבות חדשות וקליטת אמל"ח חדיש מברית המועצות. מדובר בעיקר בבניית שתי דיביזיות שריון. לא תהיה מלחמה עד שיסתיים תהליך ההקמה בתחילת שנת 1970. שלישית, יחסי מצרים וסוריה הם בשפל המדרגה ואין סיכוי לפעולה משותפת ומתואמת של שתי המדינות נגד ישראל, מה גם ששליט מצרים נאצר אינו רואה את התקופה כראויה למלחמה.

הקונספציה של יריב קרסה במאי 1967, כשהצבא המצרי החל בהזרמת כוחות גדולים לסיני ודרש את פינוי כוח החירום של האו"ם. לזכותו של יריב אפשר לומר שכבר ב-19 במאי הוא הודה שהערכת המודיעין הייתה שגויה מיסודה.

אך הבעיה הייתה לא רק ההערכה הכללית והקונספציה. כשהתחלתי לחקור לאחר מלחמת ששת הימים את עבודת המודיעין במלחמה, אמרו לי קציני אמ"ן שהייתה בידיהם תמונת מצב מעולה על הצבא המצרי ששיקפה במהימנות של 85-80 אחוזים את סדרי הכוחות ואת היערכות צבא מצרים בסיני. בפועל, כך התברר לי במחקר, היה כשל מודיעיני גם ברמות האופרטיביות והטקטיות. לדוגמה, יחידות המודיעין שלנו לא ידעו היכן ה"בור" המצרי (מוצב הפיקוד העליון) והיכן נמצא מוצב הפיקוד של מפקד חזית סיני (הגנרל מותרג'י), וכן לא היו נתונים לגבי דיביזיית חי"ר סדירה ועוד שבע (!) חטיבות מילואים שפתאום צצו והופיעו. כמו-כן לא ידענו על התוכנית המצרית לבניית קו הגנה שני בסיני מג'בל לבני לג'בל חרים ועד קלעת א-נח'ל, שהתבצעה בפועל בשטח. קנינו בלופים ממקור מפוקפק על חטיבה מכווית ועל כוח משימה על-חטיבתי עירקי שמוצבים בצפון סיני, ועד סוף המלחמה חיפשו אחריהם, וכמובן שלא מצאו...

וביזיון אחר ברמה הטקטית: לא ידענו שבגדוד שריון מצרי סדיר אין 22 טנקים כפי שדווח, אלא 31 טנקים. זהו פער משמעותי.