תולדות שיכתוב ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל

לכתיבת היסטוריה צבאית אמיתית וחסרת- פניות במדינת ישראל יש חשיבות ביטחונית מהמעלה הראשונה. בניגוד למרבית הצבאות האחרים בעולם שאינם ניצבים בפני איום קיומי מתמשך, הרי שבצה"ל תחקירי הקרבות מועברים מיד לאחר האיסוף והעיבוד הראשוני למחלקת תורת הלחימה להפקת לקחים ויישומם בשדה הקרב, לקראת ההתמודדות הבאה שמתרחשת בטווחי זמן קצרים ביותר. למותר לציין שלמעשה ההיסטוריונים הצבאיים אצלנו עוסקים בדיני נפשות, וכל ניסיון לכתיבה מגמתית או להטייה (באיאס) עלול להביא לכישלון, מפלה ולנפגעים רבים.

הדוגמה הטובה ביותר היא מלחמת ששת הימים. כישלון המחקר שלה והטייתו, הביאו להפקת  לקחים שגויה בעליל.

בעקבות זאת התכונן צה"ל למלחמה שהייתה, ולא למלחמה שתהיה- וכאשר הגיע יום פקודה ביום כיפור 1973 עמדה מדינת ישראל בפני מפלה והכחדה. המחיר בחיי אדם היה נורא, והפגיעה במעמדה של המדינה ובחוסנם של אזרחיה הייתה קשה. אך גם ה"מכה בראש" ב-1973 לא הביאה לפתיחות מחשבתית ולשינוי.

המציאות היא עגומה ביותר. בשל סיבות פוליטיות ומאבקי אגו אישיים בין פוליטיקאים ואלופים לא נכתב עד היום אפילו מחקר היסטורי רשמי מקצועי ראוי אחד- על אף אחת ממלחמות ישראל בעת החדשה. 

הספר של ענף היסטוריה על מלחמת העצמאות ("תולדות מלחמת הקוממיות") הוא בדיחה עבשה ועצובה; על תקופת פעולות הגמול 1956-1949 לא נעשה אפילו ניסיון של ממש לכתוב היסטוריה. הספר על מלחמת סיני 1956 ("תהיה מלחמה הקיץ...") נוגע בקושי בשולי אדרתה של המלחמה.

הספר על מלחמת ששת הימים ב-1967 מעולם לא פורסם במלואו והפרקים המעטים שפורסמו לציבור, כמו-המלחמה בירושלים-מעליבים ברדידותם ובהטייתם.

באשר למלחמת יום הכיפורים ב-1973, המחקר הרשמי שכתב סא"ל אלחנן אורן שהסתיים ב- 1984, הוא ההיפך הגמור מכתיבה היסטורית הוגנת.

הוא נכתב בהשראתו ופיקוחו הישיר של האשם העיקרי במחדלי יום הכיפורים- האלוף ישראל טל. עובדה היא שבמשך עשרים השנה שחלפו מאז סיומו הרשמי פורסמו לפחות חמש גרסאות שלו, כל אחת תלויה במעמדו של אריק שרון באותה תקופה. המחקר עבר סידרת ניתוחים פלסטיים עמוקים שהותירה אותו מצולק ומגוחך ככוכבנית הוליוודית מקומטת ומזדקנת...

באשר למלחמת לבנון הראשונה לא היה כלל סיכוי למחקר היסטורי אובייקטיבי כי כמעט כל התחקירים שבוצעו התבססו על דברי רהב ושקרים שאין להם רגליים. תחקירי מלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה" בוצעו באותה מתכונת. סביר להניח שהמחקרים שיתבססו עליהם יראו מעוותים כמו מחקרי מלחמות העבר.

המשימה הניצת בפני ההיסטוריון הצבאי שירצה לכתוב ולסכם את אירועי האמת במלחמות 61 השנים של מדינת ישראל, היא משימה כבירה וכבדה השקולה למשימה ה-13 של הרקולס. אך יש לנו בשורה טובה לקהל הקוראים והמעוניינים – העובדה העיקרית נעשתה, היא בשלבי סיום, ובקרוב תראה אור במספר כרכים.

הספרים בסדרה "עושים צדק היסטורי" (שלדים בארון, 222 הימים של כפר דרום) הם מתאבנים לקראת המנה העיקרית. הספר השלישי בסדרה – הנמצא בהכנה לדפוס עוסק בכמה קרבות מעצבי תודעה שכל מה שפורסם עליהם אין לו קשר עם המציאות (קרב תל פח'ר, קרב עמק הבכא וקרב סולטן יעקוב).

ובאשר ל"שלדים בארון". הספר מטפל בנושא "מיתוסי הכזב" בתולדות הישוב היהודי ומדינת ישראל.

בנרטיב הישראלי יש מקום מכובד למספר מיתוסים של גבורה. הדבר ראוי מכיוון שכל עם זקוק למיתוסים כאלה התורמים לעיצוב זהותו או תפיסת עולמו. אך כאשר מיתוס כזה הוא שקרי בעליל ודמיוני, הוא הופך למיתוס רעיל ומטעה ויש לנפצו ולסלקו מעל במת ההיסטוריה; כדי שלא יפגע במעמדם ובערכם של מיתוסי האמת. הספר בוחן ארבעה מיתוסים כאלה שנוצרו בשנים 1941-1951, מגלה את מקור כזבם, ובוחן את התפתחותם במוצת השנים.

הוא עושה צדק היסטורי.