בגלל המלחמה ההיא

שנים נלחם תת-אלוף יואל בן-פורת, הידוע בצה"ל כנון-קונפרמיסט, לחשיפת האמת על מחדלי המודיעין במלחמת יום כיפור, צעק שהאשמים לא נתנו את הדין, שהוסתר מידע חיוני, שלא הופקו לקחים. לראש אמ"ן אמר לפני המלחמה: "אין לך מה לחכות, זו מלחמה ודאית", ונענה: "אתה שוב מתחיל עם ההיסטוריה הגלותית שלך"? יום אחד, שמונה שנים אחר-כך, התנפלו עליו שלושה קצינים, תקעו בגופו מחט גדולה והובילו אותו, כמו שק, לבית-חולים לחולי נפש. כשהתעורר, מצא עצמו שוכב במחלקה הסגורה. מאז חיבר מחקר על ההפתעה ביום כיפור, המכיל אלף עמודים. שני הכרכים העבים גנוזים בכספות של אמ"ן.

מאת סימה קדמון

בן-פורת. "לאחר המלחמה דרש ראש אמ"ן שאסתיר את המידע של אותו יום שישי, חמישה באוקטובר, שדיבר באופן מוסמך על מלחמה".

שלוש טראומות קשות עברו על תת-אלוף במילואים יואל בן-פורת. השואה, מלחמת יום כיפור ואשפוזו בבית-חולים לחולי נפש, לפני שמונה שנים. וגם אם שתי הטראומות היו קשות וכואבות, הרי שהשלישית, הוא אומר, הייתה הקשה מכולן. ואת הנזק שנגרם לו- איש כבר לא יוכל לתקן לעולם.

זה היה בדצמבר, חודשים ספורים אחרי שחזר מארצות הברית לאחר שהודח מתפקידו כסגן הנספח הצבאי בוושינגטון. יואל בן-פורת, מי שהיה במלחמת יום כיפור מפקד יחידת איסוף מידע בחיל המודיעין, שכיהן כדובר צה"ל, כשנה, וכמדריך במכללה לביטחון לאומי- הגיע בוקר אחד לבסיס המודיעין שבו שירת למעלה מעשרים שנה, כדי להסתפר.

שלושה קצינים התנפלו עליו, בהם פסיכיאטרים, והודיעו לו שבאו לאשפז אותו. בן-פורת נלחם כאריה. הוא התבצר בלשכה ריקה, נאחז בכוח בשולחן, וסירב להתפנות עד שידבר עם ראש אכ"א, עם הרמטכ"ל, שר הביטחון, קצין מודיעין ראשי, ומי לא.

"וכולם", הוא אמר, "סרבו לקבל את השיחה למרות שהיו במשרדיהם, למרות שידעו על המתרחש. רק סגן הרמטכ"ל דאז, יקותיאל אדם ז"ל, אמר לי: 'לך. אין לך ברירה'. אבל אני סירבתי".

ואז התנפל עליו מישהו מאחור, ומחט גדולה נתקעה בזרועו והוא הובל, כמו שק, באמבולנס לבית-החולים "שלוותה". כשהתעורר, מצא עצמו שוכב במחלקה סגורה מחובר לאינפוזיה.

והרי אפשר היה, הוא אומר, לעשות את זה אחרת. להזמינו, למשל, ללשכת הרמטכ"ל באיזו תואנה, ולזמן לשם את מעט, מעט מאוד החברים שיש לו. אלוף מאיר עמית, אלוף אהרון יריב, או אלוף אהוד ברק, ולומר לו, בעדינות, שהם רוצים בטובתו, ולמען בריאות עליו להסכים לאשפוז. יתכן שהיה מסכים, הוא אומר. קרוב לוודאי שלא. שהרי הוא לא משוגע. הוא בסך-הכל משוגע לדבר. והדבר הזה, האובססיה הזאת, רודפת אחריו ארבעים ושמונה שנים, מאז היה ילד בעיירה קטנה בגליציה המזרחית. הוא עמד אז בפתח ביתו והשקיף איך הצבא הסובייטי האדיר מתמוטט, לא בגלל יחסי כוחות לא שקולים עם הצבא הגרמני, אלא בגלל הלם ההפתעה שגרם לצבא הסובייטי להיות לעדר הנס על נפשו. ופקודות לא יוצאות ולא מתקבלות, וגנרלים רוסים מתאבדים תוך אובדן עשתונות, והגרמנים מבקיעים ומבתרים, שורפים ובוזזים.

וחוויה כזאת בגיל עשר, הוא אומר, נחרטת עמוק בנשמתו של אדם, והייתה לאש היוקדת בעצמותיו. "אני בוגר השואה", הוא אומר. "לא פליט ולא ניצול. עבורי הייתה השואה בית-ספר לחיים. אני יצאתי מבית-הספר הזה ללא צלקת, כי בעיני זה היה עוד פוגרום, רק בקנה מידה גדול. נפגעתי מהאופן בו רמסו את צלם האלוהים כרמוס מקק. לא נסעתי ברכבות אל המוות. יחד עם אבי ברחתי, ואבי-מטרה גדולה- נורה למוות, ואני, ילד בן אחת עשרה, התחמקתי. אמא שלי קפצה מהרכבת ונהרגה. ורק אחי הקטן וסבתי נחנקו בגים".

הוא ברח ליערות וחי תקופה ארוכה עם קבוצת פרטיזנים.

בגיל ארבע-עשרה עלה לארץ והשתתף בקרב על יד-מרדכי. בן שבע-עשרה נלחם בצבא העיראקי, במשטרת מגידו. "ויצאתי מכל זה כשגבי זקוף ונשמתי שלמה". לפני שלושים ותשע שנים, לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה, התגייס לחיל המודיעין שבו שירת שלושים וחמש שנים, ומאז לא חדל לטרטר את מפקדיו בעניין האתראה וההפתעה, שכל-כך זעזעו אותו אז, לפני עשרות שנים, כשעמד הלום והשקיף על הזוועה. עשרים ושתיים שנים שירת ביחידת האיסוף המרכזית שעליה פקד ביום כיפור. "ואם אמרתי שמהשואה יצאתי ללא צלקת", הוא אומר "הרי ממה שקרה ביום כיפור נפשי חרושה צלקות. עליתי לארץ ולא לאמריקה או שוודיה. לא למדתי משפטים כדי להתעשר. הלכתי לצבא קבע כדי לאפשר לביתי ומשפחתי ביטחון, מתוך גישה שאינני סומך על איש אלא על עצמי בלבד. נאבקתי קשה להתמנות למפקד יחידת האיסוף המרכזית. לא היה לי קל כי רבצה עלי סטיגמה של אינטליגנט. אחד שלא יכול להפעיל כל-כך הרבה אנשים המפוזרים בכל מיני מקומות. דדו, הרמטכ"ל דאז, לקח על עצמו את הסיכוי במינוי הזה. ואם את שואלת מה עשתה לי המלחמה הזאת- הרי זו הטראומה הנוראה, ההכרה הקשה ששום דבר לא עזר. כל שנה מתחילת שנות השישים שימשתי חבר או יו"ר של ועדת התראה חילית, שבדקה את פעילות אמ"ן. בעקבות כל ועדה שנתית כזו בא חיזוק לצורך ביחידות המיוחדות שתרמו תרומה אדירה לאיסוף המודיעיני".

וכל זה, הוא אומר, לא פעל. וצה"ל הופתע. ומאמציו שלו להיות במקום בו תינתן האתראה-נכשלו. ההשקעות של המיליונים, אלפי אנשים, התושייה, העורמה, הפיקחות והתעוזה לא הועילו. והבושה. הבושה והכלימה, שהמודיעין מעל בתפקידו. בגלל הציפיות שהיו ממנו.

לא, הוא אומר, אין לי שום תחושת אשם. מצפוני נקי. ואין, הוא טוען בתוקף, אין שום קשר בין הפתעת מלחמת יום כיפור וחלקו בה לבין טירופו, כביכול. אדרבא, הוא אומר, הוא הרי התריע. עשה כל מה שהיה יכול. הציל את כבוד אמ"ן בזמן המלחמה. זכה לצל"ש מוועדת אגרנט. זכה בשלושה פרסי בטחון ישראל, שסירב לקבלם, מהטעם שאנשיו, ולא רק הוא, זכו בהם. הרי עוד באחד באוקטובר, בשעה ארבע לפנות בוקר, כינס את מפקדת היחידה שלו לאחר שהגיע מידע מדאיג, ממקור שני במעלה חשיבותו, שעוד באותו היום תפרוץ מלחמה לאחר תרגיל צליחה שמשמש מסווה למשימה אמיתית. במברק ליחידותיו בסיני וברמת הגולן כתב: " עם קבלת מברק זה יהיו כל היחידות בסיני וברמת הגולן מוכנות לספיגת התקפה קרקעית ויבשתית על הבסיסים".

למחרת דרש בן-פורת מראש אמ"ן לגייס את המילואים שלו והפעיל את אמצעי החרום שהיו חייבים לחשוף את כוונת המצרים. שתי הבקשות לא נענו. בארבעה באוקטובר החל לגייס באופן בלתי חוקי ועל בסיס התנדבותי כמה עשרות אנשים מיחידתו. בעשר בלילה באותו יום, עדיין די זמן, שוחח עם ראש אמ"ן דאז, אלוף אלי זעירא, שהיה מרותק למיטתו בגלל שפעת, ומסר לו את הערכתו, כשהוא מסתמן על עשרה סימנים לפחות, בהם סימנים זועקים, כמו פינוי משפחות הסובייטים מסוריה וממצרים, ורכבת אווירית של שישה- עשר מטוסים שהמריאו בדחיפות ליעדים בדמשק וקהיר. 

לראשונה אמר אז בן-פורת לראש אמ"ן: "אין לך מה לחכות, זו מלחמה ודאית". ראש אמ"ן השיב לו: "אתה שוב מתחיל עם ההיסטוריה הגלותית שלך? אל תתעסק בהערכות, תדאג שיהיה מידע".

כל אותו לילה של הארבעה באוקטובר ישב בן-פורת עם קציני המפקדה ועסק בזירוז מיתקון בסיסיו המפוזרים. ברמת הגולן, הבסיס המרכזי, עמדה קליפת בטון ריקה, אותה מיתקנו במשך הלילה כדי שתתאפשר הפקת מודיעין בעת מלחמה. למחרת, בחמישה באוקטובר בשעה חמש אחר הצהריים, הגיע מידע מהימן ביותר שהמשפחות הסובייטיות פונו, כיוון שסוריה ומצרים יוצאות למלחמה. "במועד זה", אומר בן-פורת, "עשרים ואחת שעות לפני האש, אפשר היה להספיק לגייס ולהניע את כל כוחות המילואים של פיקוד צפון לחזית. כוחות פיקוד דרום לא היו מספיקים להגיע, אך היו יוצאים באופן מסודר. אחרי המלחמה אמר לי דדו שאם היה רואה את המידע הזה בחמש בערב- בשש היה כל צה"ל מגויס. אבל המידע הגיע בשעה חמש וחמש דקות לאמ"ן ריק".

למה לא הרמת אלי טלפון, שאל דדו אחרי המלחמה את יואל בן-פורת. והוא השיב: "הייתי בא אליך אפילו ברגל, בתפילת 'כל נדרי'. אך הייתי צריך להיות מטורף לחלוטין להניח שמידע כמו שהיה לנו, ממקור מהימן, המדבר על מלחמה, לא הגיע אליך. אם זה לא הגיע-סימן שכלום לא מגיע אליך". והרמטכ"ל השיב: "ישבתי באותו יום בלשכתי עד תשע בערב. בדקתי את עצמי. סיכמתי לעצמי שכל מה שמתחייב להעשות על-פי תמונת המידע- עשיתי. וכל זה כשארבע שעות לפני כן היה מונח קומה מעלי מידע מזעיק חד-משמעי. לא הראו לי את זה. כיזבו אותי".

לאחר המלחמה, אומר בן-פורת, הוא נדרש על-ידי ראש אמ"ן להסתיר את פיסת המידע של אותו יום שישי, חמישה באוקטובר, שדיברה באופן מוסמך על מלחמה, ושראש אמ"ן חשש מפני חשיפתה בוועדת אגרנט. ראש אמ"ן הנכנס, אלוף שלמה גזית, הזמין את בן-פורת ללשכתו ואמר לו שיש מקום לחקור מה קרה, ומדוע הופתענו, ואם יש מה לעשות כדי שלא נופתע שוב. בן-פורת הציע למנות ועדה שבראשה יעמוד אחד מראשי אמ"ן לשעבר, שלא תעסוק בהיבט המשפטי של האחריות אלא במהות המקצועית. מדי חודש היה שולח לגזית תזכיר על הצורך למנות צוות לימוד ומחקר. לבסוף הגיב גזית, לדברי בן-פורת, במינויו של תת-אלוף דב תמרי לתפקיד קצין מודיעין ראשי, תפקיד שהיה מיועד לבן-פורת.

בן-פורת עזב את החיל והתמנה לדובר צה"ל. לאחר שתמרי התפטר, מונה בן פורת על-ידי רב-אלוף מוטה גור לקצין מודיעין ראשי, מינוי שבוטל עם כניסתו של עזר ויצמן למשרד הביטחון. "ויצמן הודה באוזני", אומר בן-פורת, "שחשש שהמינוי שלי יכשיל את מינויו של אלוף יהושוע שגיא לתפקיד ראש אמ"ן, מכיוון שאני ושגיא לא מנגנים אותה מנגינה". לאחר שיחה קשה עם שר הביטחון התפטר בן-פורת מצה"ל, וחודשים רבים הסתובב בטל. לימים זימן אותו ויצמן והודה שהגיע למסקנה שביטל את מינויו שלא בצדק, ויזם את שובו לצה"ל, תחילה כמדריך במכללה לביטחון לאומי ואחר-כך כנציג אמ"ן בנספחות צה"ל בוושינגטון וכסגן הנספח הצבאי.

"עד מלחמת יום כיפור", אומר מי שיודע כנון-קונפרמיסט בוטה וחסר פשרות, כ'אנפנט טריבל' של קהילת המודיעין הצה"לית, "הייתי ילד טוב ירושלים. אבל ההלם והזעזוע שגרמו לי אלי זעירא, שביקש שלא אדווח על המידע שהגיע בארבעה באוקטובר, דדו, ששאל אותי למה לא פניתי אליו, ודו"ח אגרנט שלדעתי הוא בושה למשפט הישראלי- כל אלה גרמו לי לחדול מלהיות 'ילד טוב מודיעין' והתחיל לדבר. לתבוע. לא לוותר. ובדרך זו הצלחתי להמאיס עצמי גם על המפקדים שלי בארץ ובוושינגטון, כשביקרתי את אורח החיים הבזבזני של הנציגים הישראלים שם וחזרתי לארץ".

כשחזר, ביקש להיות סגנו של ראש אמ"ן. להפתעתו קיבל עידוד גם משגיא וגם מהרמטכ"ל, רפול, שאמר לו בסגנון אמריקני: "אל תתקשר אתנו, אנחנו נתקשר אתך". בן-פורת הספיק לשפץ את הבית, לשתול גינה לתפארת, להמר בבורסה ולהפסיד, לשבת בבית סוקולוב ולדבר עם כל מי שרק היה מוכן לשמוע – והטלפון המיוחל טרם הגיע. לאחר חצי שנה, שבה נהנה מנהג צמוד וממשכורת מכובדת, ביקש פגישה עם שר הביטחון דאז, אריק שרון. שרון הודיע לו בצורה שאינה מתפרשת לשני פנים שיוציא לו מהראש שהוא ימונה לסגן ראש אמ"ן. לשאלתו מדוע הובטחה לו המשרה, השיב השר שפשוט לא ידעו איך להגיד לו את זה. בן-פורת התפרץ על שרון והטיח בו ביקורת קטלנית על האופן שבו נוהגים עם קצינים בצה"ל. כן, הוא מודה, הוא שקע בדיכאון גם בעבר, כשקרא את דו"ח אגרנט, וראה איך משה דיין נוקה ודדו הורשע, איך היה הוא חשוף בצריח כשאמר את כל האמת על אירועי המלחמה, בלי להסתיר אפילו ידיעה אחת, ובזה הכשיל את עתידו בצה"ל. זה היה דכאון של חודש בלבד, במאי 74', והוא טופל בכדורים. וחזר לתפקוד נורמלי. זה קרה לו גם ב-79', כשהסתכסך עם נספח צה"ל בביקורתו על הבזבוז וחיי הראווה של הנספח והודח מתפקידו. ויצמן ורפול, שהגיעו לשם לביקור ממלכתי, ביטלו את ההדחה אך לא הפיגו את הדיכאון העמוק ששקע בובמשך שנתיים. וכשחזר לארץ, לאחר שנתיים של שתיקה, הכל פרץ מתוכו- הביקורת הנוקבת, התביעות הקשות וכל הכאב הנורא הזה שהטיח בפני כל מי שנקרא על דרכו.

שבועיים שהה במחלקה  הסגורה ב"שלוותה", אחרי שנלקח לשם בניגוד לרצונו ימים ספורים לאחר ההתפרצות על שר הביטחון. ורק הודות למחזות הזוועה אותם חווה בשואה, הוא אומר, לא השתגעה שם מהמראות והקולות. הוא שכב בחדר נעול. לידו בחדר שכב רוצח. "ורק אז", הוא אומר, "שם בשלוותה, הבנתי מה קורה ברוסיה כשכולאים בבית משוגעים את מי שמתנגד למשטר. כי הרי רק משוגע נלחם בממסד". לאחר שבוע של כליאה הורשה לשוטט בבית-החולים והוזמן ל'שיחות משוגעים' עם הרופאים,שמהן התחמק בעקביות. לאחר שראו הרופאים שאינו מקיים את "תנאי השיגעון", החליטו לשחררו. כמו כלב שנותק משרשראותיו, הוא אומר.

"טענו", אומר בן-פורת, "שאשפזו אותי כי אני מתנהג באופן מופרע. שאלתי למה. אמרו 'אתה צועק על שר הביטחון'. הטיפול הרפואי ב'שלוותה' גרם לו להתנפחות בלוטת הערמונית. הוא נותח ונותר עקר. העוול שנגרם לו ולבני משפחתו, הוא אומר, הוא בלתי הפיך. הוא ניתק קשרים עם חברים, הוא הסתגר וחיפש נחמה ואתגר במחקריו. רק לאחר שהודח ראש אמ"ן, יהושוע שגיא, ולתפקיד מונה אלוף אהוד ברק, הוצע לבן-פורת תפקיד כיועץ ראש אמ"ן להערכות. הרמטכ"ל משה לוי לא אישר את המינוי, ותחת זאת הוצע לו להיות חוקר בכיר במחלקת היסטוריה, פיקציה שלא התקיימה, לדבריו, כי נכנס לתפקידו כחוקר הפתעת יום כיפור. שנה עסק במחקר כשהוא לובש מדים, ושנה וחצי בהתנדבות, ועד היום עומדים לרשותו לשכה, מכונית ונהג. על אלף עמודים פרוס המחקר שלו על  הפתעת מלחמת יום כיפור. שני כרכים עבים, הגנוזים בכספות של אמ"ן. את מספר האנשים שקראו אותו אפשר לספור על יד אחת. להפקת לקחים, אומר בן-פורת, אין המחקר יכול לשמש בגלל הזמן שחלף. "והאמת כולה על המלחמה הזאת", הוא אומר, "כבר לא תצא אף פעם. כמו שלא נדע מי הסגיר את אנשי ניל"י, מי רצח את ארלוזורוב, מי יזם ופקד על ה'סוזן', מי נתן הוראה לירות על 'אלטלנה' ומה הייתה האמת בקרב לטרון".

כן, הוא אומר, הוא מרגיש פגוע עד שורשי נשמתו. הוא, ששירת עשרות שנים במודיעין, תרם לבניית היחידה החשובה בו, שרבים מתוכנותיו ותפיסותיו עדיין נהוגות ביחידה המודיעינית, מרגיש שצה"ל והמדינה גמלו לו בצורה בוגדנית ומתנכרת. והיום, תת-אלוף במילואים יואל בן-פורת, בן חמישים ושמונה, שכלו ער, ניסוחיו מבריקים ומריר כלענה. בשנים האחרונות כתב חמישה ספרי לימוד, ארבעים עבודות מסווגות על סוגיית המודיעין, שמונה מאמרים ב"מערכות", והעביר עשרות הרצאות בקורסי מודיעין. העובדה שניתן לו לחקור את מלחמת יום כיפור- אמר לו ד"ר משה קוטלר, הפסיכולוג הראשי לשעבר של צה"ל- היא שגרמה להבראתו. אבל בן-פורת סבור שהסיבות הן אחרות. "העובדה שאני עוסק בחקר סוגיית מודיעין, והעובדה שכל יריבי ואויבי חוסלו, מי בידי שמים ומי בידי ועדות חקירה- זה מה שהבריא אותי".

אבל בשנים האחרונות הוא נדחה על-ידי עשרים ושלושה מקומות עבודה. במאגרי המידע, כך גילה, הוא רשום כמי שאושפז ב'שלוותה'. ומי, הוא שואל, רוצה להעסיק משוגע?

צה"ל, הוא אומר, שאמורה להיות לו מחויבות, מוסרית לפחות, לאיש ששירת אותו נאמנה כל חייו, צריך לדאוג לו לתעסוקה אזרחית. הוא רואה עצמו מועמד מתאים לתפקיד עורך "מערכות" ההוצאה לאור של צה"ל. ולמרות זאת, חודשים רבים מתגלגל העניין הזה וטרם הוכרע. אם לא ימונה לתפקיד זה, הוא אומר, הוא יחכה שאלוף ברק יהיה רמטכ"ל. וגם ממנו, הוא אומר, למרות שהוא חבר, אין לו שום ציפיות. הוא הרי לא מאמין בחברים. אם לא היו לו שורשים ביהדות ויסודות איתנים בציונות, כי אז היה, לדבריו, טרף קל לכל מגייס סוכנים, סובייטי או ערבי. אבל כך רק בספרים, הוא אומר. הווית המודיעין, מי כמוהו יודע, היא כולה אפרוריות, עבודה קשה, ואין בה אלא סתם ימי חול ומלחמת מוחות.

מה שקרה פעם יכול לקרות שנית, האם יתכן שנופתע שוב?

בן-פורת: "כל מה שקרה פעם יכול לקרות שנית. הערבים, התבשמו מהצלחת ההפתעה, יעשו הכל וישעבדו את התכנון האופרטיבי להשגת מירב ההפתעה. הם יחפשו אותנו במועדים הכי מלוכלכים. כשניהיה בפגרה בכנרת, בחופשת סקי בסט. מוריץ. מה שממתן את חששותיי זו ההשערה שלי שאין התקפה ערבית באופק, וזאת מהסיבה הפשוטה שאין לערבים אינטרס ממשי לפתוח במלחמה.

הערבים מפולגים יותר ממה שהם היו אי פעם, עיראק שקועה בביצות המפרץ, סוריה- קופתה ריקה ורגלה בלבנון, גורבצ'וב עסוק במחסור בנייר טואלט. אסד, גדול המנהיגים הערבים במאה הזאת, צריך ללכת לשלוותה כמשוגע תיקני לפני שיתקוף לבד את ישראל. אבל מה שאני מציע לאלוף פיקוד הצפון יוסי פלד הוא: 'היה נכון יום יום להפתעה סורית'. שילך בלי וירגיש עם".

"כיום, המודיעין טוב לאין שיעור בתחום ההערכה מזה שהיה ב-73'. זה לא אומר שלא היו לו כישלונות חמורים בחיזוי סיום מלחמת עיראק-איראן, בחיזוי האינתיפאדה, ובעוד תחומים שלא נודעו לציבור. אבל המודיעין הצליח בראיה מציאותית נכונה לראות את כוחו של אש"ף בשטחים, את המפנה הצפוי במדיניות ארצות הברית ביחס לאש"ף. בעיקרון, ההערכה היא משימה בלתי אפשרית, היא משוואה שיש בה רק נעלמים. העתיד עלום כיוון שטרם התרחש. על כן במודיעין של אמריקה אין מושג כזה "הערכת מודיעין", אלא "השערה", "אומדנה". עם זאת, מודיעין לא יכול לעבוד ללא הערכה".

"רמת הקצונה הלוחמת והטכנולוגית נמצאת בדלדול מתמיד, למרות ששופרות ההסברה של צה"ל אומרים אחרת. ההתנדבות מתה כבר בינואר 49', והמשיכה אולי עשר שנים נוספות מכוח האנרציה היום מתקיים בצה"ל חוק הברירה הטבעית: מי שסבורים שהם זכאים למשכורת של 5000 דולר לחודש הולכים ל'כלל', ל'בל"ל', ל'סייטקס'. יש מי שהולכים לג'ונגלים של קולומביה. אלה שלא מסוגלים לקבל כסף כזה משרתים בקבע. היום, הבנים של אור-עקיבא ואור-יהודה רואים בשרות הקבע- עם מכונית ונהג צמוד- עליה במדרג החברתי והכלכלי. השאלה היא אם יהיו מסוגלים גם לעמוד בדרישות התפקיד ולהגן על ישראל. זו שאלה קשה ומדירה שינה את זה נראה בעתיד".

האם המודיעין יכול היום לסמוך על הקברניטים?

"יצחק רבין, עוד בהיותו רמטכ"ל, עשה בעצמו הערכות כשקיבל מידע. הוא היה אומר לראש אמ"ן, אלוף אהרון יריב: 'לחשוב גם אני יודע'. כך נהג אז, וכך הוא נוהג היום למגינת לבכם שלהלא-מבינים בקהיליית המודיעין. רבין מוכיח היום הבנה מעמיקה יותר מכל אחד אחר-בצרכי ישראל, באינתיפאדה ובסיכויי ההסדר עם הפלשתינים".

"אני מסרב להשיב".

שנתיים לאחר שהגיש את טיוטת מחקרו, התגלה לבן-פורת פרט מדהים: זמן קצר לפני מלחמת יום כיפור הוזהרו קברניטי ישראל מפני מלחמה. אזהרה זו נותחה ע"י ראש אמ"ן שטען שיש בה הטעיה. גודלה מאיר יצאה לשטרסבורג, למפגש מצומצם עם ברונו קרייסקי ויינה. כששבה, בשלושה באוקטובר, כינסה קבינט מצומצם שבו נכחו ישראל גלילי, יגאל אלון, משה דיין דדו ועוזריהם. תת-אלוף אריה שלו, מספר שתיים באמ"ן, הודה שאכן האופן שהמצרים והסורים ערוכים מאפשר להם לתקוף בכל רגע, והוסיף שלדעתו הכוונות האלה הן בסבירות נמוכה. "כל האנשים הנכבדים האלה", אומר פורת, "היו צריכים לשאול אותו שאלה פשוטה-'אם יתכן שהוא, שלו, טועה בכוונת הערכת האויב'. אבל איש לא שאל". אחרי ששלו סיים את סקירתו, אמר גלילי: "גולדה אמרתי לך שיש לנו מודיעין מצוין". וגולדה, בהכרת תודה, אמרה לשלו: "תודה רבה לך, הרגעת אותי מאוד". וכל זה, אומר בן פורת, שלושה ימים לפני האש. "הרי אם היו שואלים אותה שאלה הכרחית: 'ומה אם אתה, שלו, טועה?' היה מתקיים דיון והיו, כנראה, מחליטים עוד באותו יום על גיוס מילואים". לכן, אומר בן-פורת, "ברמת ההחלטה הלאומית, כל האשמה וכל האחריות היא על הדרג המדיני- אותו קבינט שרק חלק משרי הממשלה השתתפו בו". במחקר התגלה פרט מדהים נוסף: "בידי המוסד היה כבר בשחר יום שישי, שלושים ושש שעות לפני פרוץ הקרבות, מידע שהגיע במילת קוד חד-משמעית, ופרושה היה: מלחמה ודאית לאלתר. ראש המוסד דאז, צבי זמיר, לא דיווח לגולדה על המידע אלא טס לחו"ל כדי לאשר אותו.