אפילוג - תולדות שיכתוב ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל

לכתיבת היסטוריה צבאית אמיתית וחסרת פניות במדינת ישראל יש חשיבות ביטחונית מהמעלה הראשונה. בניגוד למרבית הצבאות האחרים בעולם, שאינם ניצבים בפני איום קיומי מתמשך, הרי שבצה"ל תחקירי הקרבות מועברים מיד לאחר האיסוף והעיבוד הראשוני למחלקת תורת הלחימה להפקת לקחים ויישומם בשדה הקרב, לקראת ההתמודדות הבאה שמתרחשת בטווחי זמן קצרים ביותר. למותר לציין שלמעשה ההיסטוריונים הצבאיים אצלנו עוסקים בדיני נפשות, וכל ניסיון לכתיבה מגמתית או להטייה (באיאס) עלול להביא כישלון, מפלה ונפגעים רבים.

המציאות היא עגומה ביותר. בשל סיבות פוליטיות ומאבקי אגו אישיים לא נכתב עד היום אפילו מחקר היסטורי מקצועי ראוי אחד- על אף אחת ממלחמות ישראל בעת החדשה.

  ראשית המחקר ההיסטרי הצבאי בצה"ל היה ב"מדור לקח קרבות" בלשכת סגן הרמטכ"ל. בראש הענף הוצב סא"ל נתנאל לורך ומשימתו הייתה איסוף חומר ומחקר בשתי שלוחות עיקריות: מלחמת העצמאות ובטחון שוטף. תוך זמן קצר הפך המדור לענף ובשלב הראשון הוא התמקד באיסוף מסמכים וגביית עדויות. הביצוע היה גרוע ואפילו מחפיר. חלק גדול מהחומר "נעלם", כולל חומר חיוני וחשוב ביותר כמו ארכיונו של מפקד חטיבת "עציוני" האלוף דוד שאלתיאל. לימים התברר כי ארכיון זה נמצא בביתו הפרטי של האלוף, ומקרה זה של החרמת חומר צבאי רשמי לרשות פרטית לא היה חריג ונמשך גם בדורות הבאים. כך הגיע ארכיון אוגדה 143 ממלחמת יום הכיפורים לחוותו של האוגדונר אריאל שרון.

   בארכיון צה"ל שרר חוסר סדר מוחלט (כך לדוגמא נמצא רשימת שדות התעופה בתיקי חיל הרפואה...).

לא ניגבו עדויות מאנשים רבים שמילאו תפקידי מפתח במלחמה, והעדויות שניגבו לקו מבחינה מקצועית משום שגובי העדויות לא הצליבו את המידע ולא תיחקרו את העדי בצורה רצינית.

   בשלב השני ניסו לכתוב עבודות מחקר בשלושה תחומים: היסטוריה אופרטיבית (תולדות המלחמה- מבצעים), היסטוריה של חילות, שירותים ויחידות, וההיסטוריה במובנה הרחב. לרוע המזל האיש שטבע את חותמו על המלאכה כולה, ובעיקר על החלק האחרון היה סא"ל ישראל בר (שלימים התגלה שהיה סוכן סובייטי שתול בהגנה ובצה"ל). הוא שקבע את העקרונות ואת החלוקה לשלבים של המלחמה.

   לאחר שלוש שנות עבודה מאומצת אמר לורך: "עכשיו אנו יודעים מה בדיוק אין אנו יודעים".

   במאי 1953 החליט ראש הממשלה דוד בן גוריון לפרסם את "ספר המדינה" בעשרה כרכים, ובתוך זה כרך גדול ורשמי על מלחמת העצמאות (אגב, ההוצאה לאור נמסרה ל"עיינות", שהייתה בית ההוצאה לאור של מפא"י...). רע"נ היסטוריה נתנאל לורך התנגד להופעת הספר בטענה שהמלאכה טרם תמה ואיסוף הנתונים נמשך. אך בן גוריון לחץ, והפעיל גם את הרמטכ"ל משה דיין. לורך הכין טיוטה בכמה עשרות עותקים, והיא הועברה לבדיקת המפקדים לקבלת הערותיהם, לפני הפרסום. כולם עשו זאת, פרט לרמטכ"ל מלחמת העצמאות רא"ל יעקב דורי, שפסל את המלאכה כולה. בעקבות התערבות פנחס לבון שר הביטחון, והרמטכ"ל דיין, הוחלט להקים ועדה שתבחן את החומר. ליו"ר הוועדה התמנה יעקב דורי... היה בכך טעם לפגם, בהמעטה. הוועדה בחנה את הטיוטה והחליטה כי ישראל בר יכתוב פרשנות משלו (!) לאחר כל פרק בספר. הכוונה הייתה "לשפץ" את ההיסטוריה ולעשותה יפה לפי טעמם של השליטים.

   בר כתב חלק מן הפרקים. לשמחתנו רק אחד מהם פורסם- הפרק על "קרבות לטרון" בחוברת "מערכות" צ"ו. יגאל ידין כתב שהזדעזע מסירוס העובדות ומן החנופה שהרעיף בר על ממונים עליו ("שיא של חנופה"). הספר לא יצא לאור במתכונת שנקבע בוועדה. במאי 1975 הוא פורסם כפרסום פנימי בצה"ל בשם: "מלחמת העצמאות- ראשי פרקים להסברה", ואחר לצבור הרחב בפברואר 1959 בשם "תולדות מלחמת הקוממיות" בהוצאת "מערכות" של צה"ל, עם הקדמה מונומנטאלית של 49 עמודים (!), שכתב ראש הממשלה ושר הביטחון בן גוריון. לורך, שפרש מהצבא, קיבל רשות להוציא תא הספר הלא מצונזר גם באופן פרטי בהוצאת מסדה בשם "קורות מלחמת העצמאות" (בלי ההקדמה של בן גוריון).

   הספר הצה"לי, שהתיימר להיות פרסום של היסטוריה רשמית, למרות שיש בראשיתו פסקה הקובעת כי אינו משמש סיכום היסטורי צבאי מקצועי אחרון- הוא שערורייתי ומהווה דוגמא כיצד אין לכתוב היסטוריה צבאית. יש בו התבטלות מוחלטת בפני השררה וסילוף גמור של המציאות. כך למשל לא מופיע בו כלל שמו של האלוף יגאל ידין, שהיה הרמטכ"ל בפועל בעת המלחמה. שמו של האלוף יגאל אלון, שהיה מפקד חזיתות המרכז והדרום ומפקד כמעט כל המצבעים המכריעים במלחמה, מופיע פעם אחת בעמוד 331 בתיאור פגישתו עם המפקד המצרי של "כיס פלוג'ה".

   בשנת 1966, עם תחילת עבודתי בענף ההיסטוריה במטכ"ל, הטיל עלי ראש הענף סא"ל אברהם איילון ("לנטש") משימה לבדוק את הספר. בבדיקה ראשונית מצאתי בו כ-2000(!)     טעויות עובדתיות (תאריכי פעולות ומבצעים, צירי תנועה, סדר כוחות, וכד'). מצאתי פירוט של פעולות שלא בוצעו כלל אלא היו בתכנון בלבד, ולעומת זה מחיקה והעלמה של מבצעים חשובים. הדוגמא הבולטת ביותר היא מחיקתו של מבצע "יקב"- מבצע חטיבתי של חטיבה 6 ("עציוני") שנועד לכבוש את מרחב דיר קרמיזן בית ג'אלה ובית לחם מידי הצבא המצרי. מפקד המצבע, שהיה כישלון חרוץ ומחפיר, היה סא"ל משה דיין. כאשר שאלתי את רע"ן היסטוריה מדוע נעלם המצבע מהספר הרשמי, לעומת התיאור המפורט שלו בספר הפרטי של לורך, קרץ לנטש וענה לי: "שכחת שכאשר הספר יצא לאור היה דיין הרמטכ"ל?"

בשלב זה הבנתי לפני מה אני ניצב, ועדיין לא עסקנו בהערכות עומק, מסקנות ולקחי אמת.

   במקביל לעבודות המחקר הייתי גם מנהל הארכיון של ענף היסטוריה. היה זה ארכיון פנימי גדול שבו הוחזק חומר החיוני לצורכי המחקרים ההיסטוריים ולעבודה השוטפת של הענף.

    מעט מאוחר יותר התחלתי לבדוק נושא הביטחון השוטף. עד מהרה התברר לי שכיסוי התקופה שבין 1949 ל-1956 (תקופת פעולות הגמול) גרוע יותר מאשר תקופת מלחמת העצמאות. לא היה כמעט חומר היסטורי רציני והעדויות היו דלות. מהר מאוד הבנתי שככל שאנו מתקרבים לכתיבת היסטוריה מודרנית יותר, הלחצים הפוליטיים והאישיים מתעצמים.

    כך למשל, כאשר התבקשתי לכתוב סדרה של דפדפות בנושא מורשת קרב עבור קצין חינוך ראשי, הוזעקתי לפתע לפגישה בלתי צפויה עם הקצין הבכיר הממונה עלי ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל- האלוף אריק שרון. ישבתי מולו והבחנתי כי על שולחנו נמצאת טיוטת הדפדפת שכתבתי על "מבצע שומרון" – פעולת התגמול הגדולה בקלקיליה, שבוצעה בליל 11/10 באוקטובר 1956. הוא פנה אליי במתק שפתיים ואמר: "קראתי את הדפדפת והיא אכן מרשימה מאוד. זה החומר הטוב והמדויק ביותר שנכתב עד כה בנושא, אך יש בו מספר עיוותים ואי דיוקים, בעיקר בקשר לתפקוד שלי בתכנון ובקרב". במשך שעתיים ישבנו ו"ערכנו" את החומר, כאשר שרון מוסר לי חומר אישי שלו, שלא היה בידי לפני כתיבת הדפדפת, ומתקן את הטיוטה בכתב ידו.

    בסופו של תהליך קיבל החומר אישור לדפוס ושרון בישר לי כי בעתיד ישמח מאד לבדוק אישית את המחקרים שאכתוב בענף היסטוריה, בעיקר את אלה העוסקים בפועלו...

    בשל הצטיינותי בעבודה ("דרך כוכב תורן בענף היסטוריה"), קשרי הידידות עם ראש הענף, והסיווג הביטחוני הגבוה במיוחד שהיה לי, קיבלתי את המשימה המיוחדת של פתיחת וקיטלוג "הכספת הסודית" (ראה הפרק "למען הגילוי הנאות" במבוא לספר). התחלתי להפעיל לחץ על סא"ל לנטש לתקן את ספר ה"היסטוריה הרשמית" של מלחמת העצמאות. במסגרת זו ביקשתי ממנו לבצע מספר פעולות. הראשונה הייתה להחרים את ארכיון חטיבת מחוז ירושלים שנלקח במשיכה על ידי האלוף דוד שאלתיאל. התנדבתי לבצע את הפעולה עם מחלקת ביטחון שדה.

לנטש בדק את הרעיון עם הרמטכ"ל יצחק רבין וקיבל תשובה שלילית בתכלית: "אסור לפגוע בכבודו של אלוף ותיק בצה"ל". לא חלף זמן רב ובינואר 1967, בעקבות קריאת מחקרו של רס"ן יצחק יעקבסון ("יצה") על גוש עציון, גיליתי להפתעתי כי הקרב הסופי של מחלקת הל"ה התנהל על גבעת דאהרהת אל חאג'ה (נ"ג 573) הנמצאת בתחום מדינת ישראל סמוך לקו הירוק, ולא בתחום הגדה המערבית הירדנית. לאחר שבדקתי את הנתונים בשטח ארגנטי סיור רשמי למקום עם לנטש, באבטחה של משמר הגבול. הפתעתו הייתה אדירה. בסיכום הסיור הצעתי לכתוב מחקר רשמי של ענף היסטוריה על פרשת הל"ה ולהקים אנדרטה על גבעת הקרב. תשובת לנטש היתה: "עזוב את כל הפרשיות "הפרהיסטוריות" של תש"ח. לענף אין כוח אדם מספיק, עלינו להתרכז בהכנת הדו"ח השנתי של הבטחון השוטף לשנת 1966. הרמטכ"ל ממתין לו".

   בעוד אני עסוק בלתקן את עיוותי ההיסטוריה המשוכתבת פרצה מלחמת ששת הימים ביוני 1967. כאשר שבתי למטכ"ל כשבועיים לאחר תום המלחמה הטיל עלי ראש הענף- בתיאום עם מפקדו אל"מ מוסה פלד ראש מחלקת תורת הלחימה- משימה נחשקת. להכין עבור הרמטכ"ל את הדו"ח הראשוני על מהלכי מלחמת ששת הימים, כולל הפקת לקחים מידיים. עמדתי בראש צוות שכלל עשרה קצינים צעירים, כל אחד נציג פיקוד או חיל (חיל האוויר, חיל הים, חיל השריון, חיל התותחנים, חיל ההנדסה, פיקוד הצפון, פיקוד הדרום, פיקוד המרכז וכו') לא כולל חיל המודיעין.

   ההתלהבות של העוסקים במלאכה הייתה כבירה ומצב רוח מרומם שהרי הינו לאחר ניצחון צבאי אדיר ויחיד במינו, בעיצומה של מערכה תקשורתית של רימום עצמי, טפיחות על השכם, פסטיבל של אלבומי ושירי ניצחון. המשימה כללה איסוף חומר (יומני מבצעים, הקלטת רשתות קשר), גביית עדויות, כולל תחקירים בשדות הקרב מרמת הגולן ועד סיני. לאחר עבודה מאומצת של חמישה חודשים השלמתי את כתיבת הדו"ח הראשוני, שכלל גם עשרה נספחים, והגשתי אותו לאישור לרע"ן היסטוריה. בשעת לילה מאוחרת מאוד קיבלתי שיחת טלפון בהולה לביתי בחולון. מפקדי הורה לי להתייצב מיד במשרדו בקריה. הוא סירב לפרט לי בטלפון מה מטרת האזעקה, ובדרך התחלתי לחשוב בדרך שאולי עומדת לפרוץ מלחמה חדשה. מצאתי אותו במשרדו, לבד, בחדר אפוף עשן סיגריות, בקבוק קוניאק מרוקן כמעט כליל על שולחנו, וממש לפניו הדו"ח הראשוני. 

"יצאת מדעתך אינתה מג'נון (אתה משוגע). לאחר שאני מחנך אותך במשך כמעט שנתיים, אתה מבצע פרובוקציות לא מבוקרות. אתה מרשה לעצמך לתקוף בדו"ח רשמי את הבכירים שבאלופי צה"ל. משמיץ את טליק ואת דדו וממליץ למעשה להדיחם. לא מספיק שגרמת לי בושות בתחקיר שהיה במחנה חווארה כאשר התנצחת עם מפקד אוגדה 36 האלוף אלעד פלד וקראת לו "שקרן", אתה רוצה עכשיו שהקידום שלי בצה"ל ייעצר ויפטרו אותי?! והיו גם חרפות וגידופים שהנייר אינו סובל.

   במתינות ובקור רוח שאלתי אותו: "ומה אתה מציע שנעשה? שהרי אתה יודע שכל מה שכתבתי הוא אמת לאמיתה". הוא נרגע ואמר לי: "איסמע יא ג'אחש (שמע חמור צעיר), תן לי, חמור בכיר וקשיש, שבע ניסיונות, לפעול בשכל ובדיפלומטיות. אני איישר את ההדורים ואמתן את האמירות הקיצוניות מבלי לפגוע בלקחים האסטרטגים האופרטיביים והטקטיים. הסכמתי כמובן, והדו"ח עבר לשלב השיפוץ והטיוח.

  כעבור שלושה ימים נקראתי למשרדו של לנטש. הפעם בצהרי יום. מדושן עונג הגיש את ראש הענף לעיוני את הדו"ח המתוקן. עיני חשכו. הדו"ח עבר "טיפוקס" – כלומר חציו היה מחוק בטיפקס לבן. והיו כמובן תוספות שכל קשר בינן לבין המציאות היה מקרי בהחלט. בתקיפות ובהחלטיות הודעתי ללנטש כי אינני חותם על הדו"ח "הדיפלומטי". יתרה מזאת, דרשתי בירור אצל הרמ"ח מוסה פלד. הבירור אכן התקיים כיוון שתוך יומיים עמד להיערך במשרדו של מוסה הדיון הראשוני בדו"ח סיכום המלחמה בהשתתפות הקצינים הבכירים, כולל אלופי הפיקודים ועוזריהם. לאחר ששי הצדדים הציגו את טענותיהם, ביקש פלד מלנטש לצאת מהחדר למספר דקות. בנימה אבהית ותוך חלוקת שבחים, החמיא לי על עבודתי המקצועית המעולה, ואמר כי אישית גרסתי המקורית נראית לו אמיתית יותר, אך הסביר לי כי אנחנו פועלים במערכת צבאית היררכית, ולעיתים יש להתגמש ולהתכופף בפני השררה. מכל מקום סוכם שאשתתף בדיון עם האלופים במעמד עוזר לרע"ן היסטוריה.

   הדיון החל על מי מנוחות והיה נראה כהמשך חגיגות פסטיבל הניצחון.

לנטש הציג את המהלכים והמסקנות, תוך חלוקת שבחים מופלגים לפיקוד העליון וכל הנוכחים התמוגגו מנחת. אלא שכאן שגה שגיאה גורלית ואיפשר לי להוסיף כמה דברים. בניגוד להסכם, פתחתי ואמרתי כי למרות ההישגים הגדולים היו גם "מחדלים" (בפעם הראשונה הושמעה בפורום הצה"לי המלה החדשנית הזאת) קשים, והיו ליקויים חמורים בביצוע. יתרה מזאת, יש כשלים בסיסיים בתורת הלחימה הצה"לית, שלא באו לביטוי בשדה הקרב בשל נחיתותו של האויב, ויש לשפרם כיוון שסביר שצבאות ערב יסיקו לקחים. הוספתי גם התקפה בוטה על ניהול קרב ההבקעה של אוגדה 84 בגזרת רפיח בפיקוד האלוף טל, והתקפה בוטה נוספת על קרב הפריצה בצפון השומרון בפיקוד האלופים דוד אלעזר ואלעד פלד. פניהם של הנוכחים חוורו, הם לא האמינו למשמע אוזניהם. ראשון התפרץ האלוף דוד אלעזר הוא תבע להפסיק מיד את הדיון ולהעיף מהפורום את "הבחור הצעיר" שמשמיץ בחוצפה אלופים בצה"ל. מיד הצטרף אליו האלוף טל, שצעק כי איננו מוכן לשמוע השמצות שפלות ובלתי מבוססות.

להפתעתי גילה אל"מ מוסה פלד אומץ בלתי מצוי והשיב לשניהם כי ראוי לשמוע בנחת גם דעות אחרות, בלתי מקובלות, ולקבל אותן בפרופורציה. שני האלופים קמו מכיסאותיהם בזעם. דדו הצהיר: "פיקוד צפון לא ישתתף יותר בישיבות צוות סיכום המלחמה של מחלקת תורת לחימה. אני ממנה צוות משלי בראשות סא"ל אפרים ריינר, עליו אני סומך לחלוטין". החרה, החזיק אחריו האלוף טל, שהודיע כי הוא מקים צוות משלו של גייסות השריון שבראשו יעמוד רס"ן אברהם זהר. הדיון התפוצץ והופסק.

   בתום הדיון ציפיתי לקבל שטיפה רצינית, אך להפתעתי קיבלתי זימון לבירור אצל ראש מה"ד האלוף אריק שרון. לפני נכנס למשרדו לנטש, ויצא ממנו כשהוא נועץ בי מבטים מזרי אימה, מבלי לומר מילה. כאשר נכנסתי למשרד, ביקש שרון מהרל"ש שלו לצאת מהחדר. ואחר כך לחץ את ידי בחום ואמר לי: "כל הכבוד בחור צעיר. סוף סוף קם גבר שהעז לומר להם את האמת בפנים. קיבלתי דיווח מפורט על הפגישה ואני מסכים לכל מילה שכתבת ואמרת. אבל יש בעייה, אני לא אוכל להגן על התזה שלך. קראתי את הדו"ח המקורי ומצאתי שיש בו שבחים רבים שאתה מרעיף עלי. מתנגדי במטכ"ל והם רבים- ובעיקר דדו, טליק וברלב- יגידו לרמטכ"ל שאתה "סוכן" שלי במערכת, ולכן אאלץ לגנוז את הדו"ח. אבל אם אתה מוכן להסתכן, אשמח לסדר לך פגישת עבודה עם הרמטכ"ל רבין". הסכמתי כמובן. נפגישה הייתה מרתקת. הגעתי אליה עם שני הנוסחים- המקורי והמתוקן. רבין קיבל אותי בחביבות רבה. בשיחת ההכרות הקצרה והלא פורמלית התברר ששנינו ג'ינג'ים, ושנינו למדנו באותו בית ספר יסודי- בית חינוך לילדי העובדים ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. לעצם העניין, רבין הודה לי על העבודה המסורה, אמר שהוא מסכים עם מרבית התיאורים והקביעות של הדו"ח, אבל בשל אילוצים מערכתיים פנימיים (מלחמות גנרלים) הדו"ח יוקפא לעת עתה וייעשה שימוש בדו"ח הרשמי של הענף. הדו"ח יוכנס לכספת האישית שלו ובעתיד הקרוב הוא ידאג לעשות בו שימוש פנימי, בעיקר בתחום תיקון שתורת הלחימה של צה"ל.

   לאחר השיעור המאלף הזה בכתיבת ההיסטוריה חזרתי למחקר בענף.

לנטש החליט לתעל את יוזמתי הפרועות לעבר הרחוק והציע לי פרויקט חדש, תיקון הספר של האחים ג'ון ודוד קמחי: "משני עברי הגבעה- בריטניה ומלחמת הערבים בישראל", שיצא בשנת 961 בהוצאת "דבר", ועומד לצאת במהדורה מחודשת בהוצאת מערכות ומשרד הביטחון. קיבלתי את האתגר ומצאתי בספר למעלה מ-1000 טעויות עובדתיות. מסרתי את התיקונים להוצאת מערכות ב-15 באפריל 1968. (הספר המתוקן יצא לאור ביולי 1973). שוב הצעתי ללנטש את תיקון ההיסטוריה הרשמית של מלחמת העצמאות לפי הדגם של קמחי, אך נתקלתי בסירוב תקיף.

   הפעם החלטתי לאתגר אותו באתגר הקשה ביותר. בשיחת עבודה הצעתי לו לערוך מחקר על ה"חור השחור" של מלחמת עצמאות- קרבות לטרון. נושא שהיה טאבו בצה"ל. האיש נחרד, וראה מזועזע, הוא אסר עלי באיסור חמור אפילו להעלות את הנושא לדיון.

   לאחר מלחמת ששת הימים הפך ענף היסטוריה למחלקה וראש הענף הועלה לדרגת אל"מ. במשך השנים הללו עבדתי גם עם כמה מבכירי ההיסטוריונים הצבאיים שהגיעו לארכיון מחלקת היסטוריה כדי להיעזר בשירותי המחלקה, וגיליתי מקרוב איך משכתבים היסטוריה בישראל. אחד מהם היה אל"מ מאיר פעיל, שלא הסתיר כלל את דעותיו הקדומות ואת איבתו למי שלא השתייך לפלמ"ח, בעיקר את שנאתו התהומית לארגוני אצ"ל ולח"י ("הפורשים"). האיש לא היה היסטוריון אלא תועמלן, שלקה גם בכלים בסיסיים- כך למשל התקשה אפילו בקריאת מפות טופוגרפיות. שני היה סא"ל אלחנן אורן, שהגיע לארכיון בכדי לכתוב עבודה בנושא "מבצע דני". מהר מאוד הוא הבהיר לי כי  אלילו הוא דוד בן גוריון וכי אינו מוכן לשמוע בקורת עליו. הוא עשה הכל כדי לרומם אותו ולגמד את מפקדי הפלמ"ח ובראשם יגאל אלון, אותו תיעב ושנא שנאת מוות. בשנת 1969 התחלתי להרצות בנושא תולדות צה"ל גם מחוץ למסגרת של מערכת הביטחון. בין השאר הוזמנתי להרצאה בסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד באפעל ("יד טבנקין"). בהרצאה שעסקה במערכה על הדרך לירושלים בתש"ח ביקרתי בחריפות את משה דיין על חלקו כמג"ד 89 במצבע "דני", ובתגובה לשאלת אחד החניכים, הוספתי ביקורת חריפה על תפקודו כמפקד חטיבת "עציוני",בעיקר בפרשת הקרב הכושל בארמון הנציב. למחרת זומנתי לפגישת פתע בלשכת היועץ המשפטי של משרד הביטחון. היועץ ושני פרקליטים נוספים נזפו בי על ש"השמצתי" את ש הביטחון, והוזהרתי שאם אעשה זאת שנית אפוטר מעבודתי לאלתר. להפתעתם לא נבהלתי, והשבתי בתקיפות כי אנו חיים במדינה דמוקרטית, אני פועל כחוק ללא מורא וללא משוא פנים, ועצם זימוני לפגישה והאיומים שלהם הם מעשים הנוגדים את חוקי מדינת ישראל.

   יצאתי בטריקת דלת. בשלב זה גמלה בליבי החלטה  לעזוב את המערכת המושחתת שעוסקת בסילוף ההיסטוריה. לאחר מספר שבועות התפטרתי מעבודתי. מיד זומנתי לשיחה עם אל"מ מוסה פלד שהפציר בי להישאר בתפקידי והבטיח לי שדברים ישתנו. הסכמתי להישאר שלושה חודשים נוספים, אך כשראיתי שאין כל שינוי, עזבתי בשלהי 1969.

   לסיום הנושא של דו"ח לקחי מלחמת ששת הימים. במלחמת יום הכיפורים שירתי בחטיבת שריון שפעלה בחזית הסורית במסגרת אוגדה 146 בפיקודו של האלוף מוסה פלד. בתום הלחימה חנינו באזור תל אל-מל בשטח שנכבש מידי הסורים. במקום התקיים כנס של מפקדי האוגדה. ישבנו בשורות מצפים לבואו של האלוף. הוא הגיע בנגמ"ש וירד ממנו נעזר במקל הליכה (נפצע בתאונה במהלך הלחימה). הביט סביב סביב בנוכחים, ולפתע ראה אותי. במהירות רבה ניגש אלי, שמט את המקל וחיבק אותי בחום רב. " אני חייב להגיד שבמהלך כל המלחמה חשבתי עליך ועל הדו"ח שחיברתם. כל מה שכתבתם על תורת הלחימה של צה"ל היה נכון, ואם היינו מיישמים אותו, פני המלחמה ותוצאותיה היו שונות." השבתי לו: "מודה ועוזב ירוחם. חבל שהגעתם לתובנה במחיר חייהם של 2200 חיילים; אני מקווה שהפעם תכתב היסטוריה אמיתית ויופקו לקחי אמת."

  ב-1970 התחלתי ללמד היסטוריה צבאית בקביעות בסמינר הרעיוני החצי שנתי של הקיבוץ המאוחד ובמקביל שקדתי על כתיבת הספר "לטרון-המערכה של הדרך לירושלים", כדי לשבור את הטאבו, ולפרסם את האמת על אירועי קרבות לטרון בתש"ח. תוך שנה הושלמה המלאכה וב-1971 הגשתי את הספר לאישורו של הצנזור הצבאי. האישור הגיע, אך הצנזור הפנה את תשומת ליבי להוראה בחוק הפלילי, האוסרת על עובד מדינה לפרסם ברבים מידע, שהגיע אליו בתוקף תפקידו, אלה על פי התר שלטוני מיוחד. כאזרח שומר חוק פניתי מיד לראש ועדת השרים המיוחדת- שר המשפטים דאז, יעקב שמשון שפירא, וביקשתי התר לפרסום מספר פרטים בספרי. לאחר מספר חודשים הגיע תשובה שלילית מבלי למסור נימוקים. היה ברור לי שזוהי צנזורה פוליטית שתכליתה למנוע את חשיפת מחדליהם של בן גוריון ואנשיו. מה גם ששוב זומנתי לישיבה עם היועץ המשפטי של משרד הביטחון יוסף צ'חנובר ועם סא"ל דוד טלמור (כוס), מ"מ הפרקליט הצבאי הראשי, שאיימו עלי במאסר אם אפרסם את ספרי. הודעתי להם כי נפגש בבית המשפט. שכרתי את שירותיהם של הפרקליט הנודע עו"ד שמואל תמיר ושותפו עו"ד יהודה מוריץ ועתרתי לבג"צ נגד ועדת השרים ושר המשפטים.

   בשלב זה, כאשר נכחו מערכת הביטחון שאינני נרתע מאיומים ומתמיד במאבק המשפטי "הטורדני", זומנתי לפגישה דחופה עם רמ"ח היסטוריה ובה הוצעה לי עסקה: כיוון שאני לומד היסטוריה לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אם אסכים לא לפרסם את הספר, הוא יוכר כעבודה לקבלת תואר שני (MA) בהסכמתו של פרופ' יהודה ואלך. כך ארוויח שנות לימוד יקרות, ובכך תיפתר הבעיה המביכה. לתדהמתו דחיתי את ההצעה "הנדיבה".

  החל מאבק משפטי שנמשך שלוש שנים, ובסופו דחה בג"צ את העתירה. משפטנים רבים ביקרו את ההחלטה וקבעו כי היא סותרת את הבעיה החמורה שחשפתי: העדר הכרה עקרונית בזכותו של אזרח בישראל לגלות ולפרסם מידע המצוי בידי השלטונות ופרסומו איננו פוגע בביטחון המדינה. הזמן עשה את שלו ובמאי 1977 הסתיים לאחר דור שלם שלטון מפלגת מפא"י- העבודה בישראל. הליכוד עלה לשלטון. חידשתי את בקשתי לפרסום הספר, ועתה לא הייתה התנגדות. יתרה מזאת, ראש הממשלה החדש מנחם בגין ושר המשפטים שמואל תמיר עודדו את הפרסום, והספר יצא לאור בהוצאת "כנה".

   הספר קרע את מסכת השקרים וחשף את האמת על קרבות לטרון, אך לא זכה לכיסוי הולם בתקשורת. כתב על כך ההיסטוריון אורי מילשטיין: "הארץ לא רעשה. ההתייחסות של אמצעי התקשורת אל "לטרון" הייתה שולית והשפעתו הישירה והמידית הייתה מעטה. הציבור בישראל לא היה בשל עדיין לקבל ביקורת כה חריפה על צה"ל.

   ל במקרה שמח מנחם בגין לסייע לפרסם את הספר "לטרון", כיוון שנעזרתי בשרותיו כבר בשנת 1972 בעימות מול ענף היסטוריה, במסגרת המאבק נגד עלילת הטבח בדיר יאסין. באפריל 1972 פרסם מאיר פעיל מאמר השמצה בעתון "ידיעות אחרונות" ובו האשים את לוחמי צה"ל בביצוע טבח אכזרי בתושבי הכפר הערבי דיר יאסין, בו נרצחו 254 תושבים. (פעיל הוא אחד היוצרים של עלילת הדם הבזויה). בתגובה פרסמתי בעתון מאמר ביום 14.4.1972 תחת הכותרת "דיר יאסין- לא בראי עקום", ובו האשמתי את פעיל בסילוף העובדות. קבעתי שלא היה כל טבח בדיר יאסין והאשמתי אותו כי הוא מתעלם בצביעות ממעשי טבח אמתיים בערבים שביצעו חבריו מהפלמ"ח.

   ב-26 במאי 1972 שלח אלי רמ"ח היסטוריה מכתב ובו האשים אותי בהזכרת תכנו של דו"ח  שערכו שני רופאים- דו"ח אביגדורי וד"ר דרויאנוב, התומכים בגרסת אצ"ל שלא היה טבח בדיר יאסין ולא התעללות בהרוגים. כתב אל"מ איילון: "דו"ח זה הוא סודי, לא פורסם מעולם ברבים ואזכור קיומו ותכנו מהווים עבירה של מסירת ידיעה סודית מבלי להיות מוסמך לכך". הוא גם ניסה לטעון שהייתי ארכיונאי בלבד ולא חוקר.

   במכתב תגובה חריף ששלחתי לו ב-13 ביולי 1972 פטרתי לו את עשרת המחקרים שכתבתי במסגרת עבודתי במחלקתו (המחקר הראשוני על מלחמת ששת הימים, פיקוד מרכז במש"י, כיבוש צפון השומרון במש"י, הארגונים הצבאיים למחצה של ערביי א"י ב-1984, מבצעי האצ"ל והלח"י במרחב תל אביב יפו, ועוד), ותקפתי את בורותו המתבטאת בכך שאינו יודע שדו"ח הרופאים ותכנו פורסמו כבר באפריל 1984 בכרוז של מפקדת אצ"ל בירושלים ולאחר מכן בעשרות מאמרים וספרים.

לכבוד

אלוף משנה אברהם אילון

ראש ענף היסטוריה

מטכ"ל

צ.ה.ל

אלוף משנה אילון הנכבד,

מר אריה יצחקי הואיל להעמיד לרשותי את העתק מכתבך אליו, 

הדן במאמריו על פרשת דיר-יאסין.

החוקר הצעיר וברוך הכישרונות השיב לפרסומים, מלאי שיטנה

והשמצה, על לוחמי הארגון הצבאי הלאומי, בקשר עם הקרב על כיבוש דיר-יאסין אשר מחברם הוא מר מאיר פעיל.

הנני תמיה על אשר מצאת לנחוץ לנסות למנוע הגנה על

לוחמים וכבודם, בעוד אשר, עד היום לא שמענו על הניסיון למנוע

את השמצתם והשפלתם.

בכבוד רב,

מ. בגין

  בשלב זה הצטרף לעימות ח"כ מנחם בגין ושיגר ב-13 אוגוסט 1972 מכתב תקיף לאל"מ איילון ובו נזף בו על התערבותו בעימות שביני ובין מאיר פעיל: "הנני תמה על אשר מצאת לנחוץ לנסות למנוע הגנה על לוחמם וכבודם, בעוד אשר עד היום לא שמענו על הנסיון למנוע את השמצתם והשפלתם".

תגובת ח"כ מ' בגין להטייה של מחלקת היסטוריה בפולמוס דיר-יאסין

  ואם בעניין דיר יאסין אנו עוסקים. בשנת 2007 פרסם ההיסטוריון אור מילשטיין את ספרו: "הספר השחור – עלילת דם בדיר יאסין", בו הוא מוכיח שלא היה טבח כזה, ומספר על טבח אכזרי שכן בוצע ב-1 במאי 1948 בכפר עין זיתון בידי לוחמי פלמ"ח. בביבליוגרפיה הוא מציין את כל המאמרים העוסקים בפרשה (כולל אלה של מאיר פעיל), להוציא מאמר אחד- המאמר שלי שפורסם באפריל 1971 ובו לראשונה הכחשה יסודית של הטבח. קשה לדעת אם זו שכחה מקרית, או שמא רצון מכוון להשכיח את העובדה שהיסטוריון אחר החל בפולמוס עם מאיר פעיל, עשר שנים לפני מילשטיין החל בכלל לעסוק בנושא. אגב, מילשטיין פרסם את גרסתו על דיר יאסין רק בשנת 1995!

   מעניין שגם בתיאור הטבח בכפיר עין זיתון אין אזכור לעובדה שנודע לו לראשונה עליו מפי, בעת נסיעה משותפת לדיון על מלחמת העצמאות בירושלים שהתקיים בקיבוץ עלומים ב-1980. במהלך נסיעה זאת טען בתוקף שהסיפור שאני מספר על טבח עין זיתון הוא עלילת דם שאין לה יסוד. כעבור זמן, כאשר שמע על כך ממקורות נוספים השתכנע מין העובדות, והתחיל לייחס לעצמו את גילוי הפרשה.

   סילוף ושיכתוב ההיסטוריה של צה"ל נמשכו גם בשנים הבאות. גם הטראומה של מלחמת יום הכיפורים בשנת 197 לא שינתה את חשיבתם של המטייחים. ועדת אגרנט שמונתה כדי לחקור את המלחמה קיבלה מנדט חלקי וביצעה עבודה חלקית וחובבנית.

   מי שכתב את ההיסטוריה הרשמית של המלחמה היה סא"ל אלחנן אורן, בהנחייתו הצמודה של סגן הרמטכ"ל האלוף ישראל טל. כל פרק שנכתב היה נשלח לאישורו של האדמו"ר טל, גם כאשר פרש מצה"ל ועבר לשרת במשרד הביטחון. התברר שבמהלך המחקר נעלמו חלקים מיומני מבצעים, "בושלו" הקלטות של רשתות הקשר ובוצעו זיופים מסוגים שונים. מי שגילה את המזימה היה אל"מ נסים סלומון שהתמנה לרמ"ח היסטוריה ב-1982. כאשר ניסה לשנות את שיטת כתיבת המחקר הופסקה כהונתו לאחר חודש בלבד (!)

  שנת 1983 פרסמתי את תולדות מלחמת יום הכיפורים במסגרת "אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל- העשור השלישי" שיצא לאור כקופרודוקציה של כרטא ומשרד הביטחון. הייתי עורך הספר (בשיתוף עם פרופ' יהודה ואלך), וכתבתי את פרקי מלחמת יום הכיפורים ובטחון שוטף. בעקבות הפרסום שהיה שונה לחלוטין מגרסת מחלקת היסטוריה הופעלו לחצים כבדים לגנוז את הספר. המובילים היו האלוף טל, האלוף יצחק חופי(אלוף פיקוד צפון במלחמה) וראשי מחלקת היסטוריה. הלחצים לא צלחו אך בעל הוצאת "כרטא" עמנואל האוזמן הודיע לי כי הוא נאלץ להפסיק לעבוד איתי, אחרת יוחרם בידי משרד הביטחון.

  המחקר של אורן הסתיים ב-1984, אך במשך השנים הבאות פורסמו לפחות חמש גרסאות שלו. כל אחת תלויה במעמדו של אריק שרון באותה תקופה. רשמית הסתיים המחקר ב-1993, הוא הודפס ב-500 עותקים כמסמך מסווג ונועד להפצה בקרב הקצונה הבכירה בצה"ל. אך בפועל לא הופץ ונותר במחסני מחלקת היסטוריה. הסיבה: אריק שרון שקרא את טיוטת הספר שלח עשרות הערות ועיכב ההפצה. כשנשאל על כך ב-1999 הגיב: "לאור ההערות שלי נבדק הספר מחדש ונמצא לא מדויק ומגמתי. הספר איננו ספר של צה"ל. הוא חובר על ידי איש מחלקת היסטוריה (אלחנן סלע- א"י), שהרשה לעצמו להכניס דעות פרטיות, לא נכונות, כעובדות היסטוריות ואובייקטיביות. אני מציע שגורם מוסמך יבדוק את הפרשה, כולל העיקוב הממושך בפרסום הספר, גם לאור טיעוניו של אלוף (מיל.) שמואל גונן (גורודיש) וקצינים אחרים". רק בשנת 2004 שוחררה לפרסום גרסה מעובדת ומצונזרת של המחקר בין חוקרים ועיתונאים בלבד.

  מחקר חושפני בסיווג סודי מיוחד בנושא "ההפתעה האסטרטגית במלחמת יום הכיפורים" שהכין תא"ל יואל בן פורת, שהיה מפקד יחידה 848 (יחידת ההתרעה המרכזית של אמ"ן), שהוכן בארבעה עותקים בלבד. נגנז בכספות מערכת הביטחון. העותק היחיד שנותר בידי אזרח- המחבר יואל בן פורת –נגנב מביתו לאחר פריצה בשנת 2003. זה היה הפריט היחיד שנגנב. בן פורת נפטר בשנת 2007.

   לרוע מזלם של מתכנני הפריצה איפשר לי יואל בן פורת לקרוא את המחקר כהוקרה על סיוע חשוב שהגשתי לו בעת הכנת המחקר, כך שעיקרי הדברים נחקקו ונשארו בזיכרון, ולא ניתן יהיה בעתיד למחוק אותם.

   גם במלחמת לבון הראשונה ב-1982 ("מבצע אורנים") נחקרה בשיטות הלקויות שלא השתנו מאז 1967. בשלושה תחקירים מטכ"ליים הושמעו דברי רהב ושקר של מרבית מפקדי האוגדות המח"טים. לא פלא הוא שרק לאחר כ-20 שנה הסתיימה חקירת המלחמה. הכשלים נמשכו גם בחקירת מלחמת לבנון השנייה ב-2006, וגם הפעם עשתה הועדה שמונתה לחקור את מחדלי המלחמה- ועדת וינוגרד- מלאכה חלקית וחובבנית.

  אין טעם להאריך בדוגמאות כי מחלקת היסטוריה בחטיבת תוה"ד של צה"ל המשיכה במעלליה גם במהלך השנים 1974-2009. יורשיו של לנטש- אל"מ אורי אלגום, אל"מ בני מיכלסון, ד"ר יגאל אייל, ד"ר שאול שי ופרופ' אלון קדיש- עוסקים בשקדנות במלאכת הטיוח הקדושה. הם עשו יד אחת עם העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל אביב, שהתמחתה בסילופים היסטוריים.

  הדוגמה הטובה ביותר לשיטת כתיבת ההיסטוריה השקרית הוא הספר האלבומי "המאבק לביטחון ישראל" שיצא לאור בשנת 1999 ואמור לספר את סיפורן של מלחמות ישראל בין השנים 1948-1998. עורכיו הם אל"מ בני מילכלסון וסא"ל אברהם זהר הידועים לשמצה. כל קשר בין העובדות המופיעות בו לבין המציאות ההיסטורית הוא מקרי. ניכרת בו גם השפעה מסוכנת שהקרינו על המחקר ההיסטוריונים הפוסט ציונים שצצו באוניברסיטאות ישראל בשלושים השנים האחרונות (פורפ' בני מוריס, פרופ' אבי שליים, פרופ' אילן פפה ודומיהם). בעיה חמורה בפני עצמה היא חוסר הפתיחות של ארכיוני מערכת הביטחון בפני חוקרים שאינם מ"אנשי שלומנו".

   לסיכום- בפני ההיסטוריון הצבאי שירצה לכתוב את אירועי האמת במלחמת 61 השנים של מדינת ישראל, ניצבת משימה הרקוליאנית כבדה ביותר. אך יש לנו בשורה טובה ביותר לקהל הקוראים: העבודה נעשתה והיא בשלבי סיום, ובקרוב תראה אור.

  ולסיום הנושא הכאוב, אספר אנקדוטה מפי גדול סופרי ישראל, חתן פרס נובל לספרות, ש"י עגנון. לנטש היה מעריץ גדול של ש"י עגנון ויום אחד ביקש ממני להצטרף אליו לביקור אצל הסופר בביתו בשכונת תלפיות בירושלים. בתחילת הביקור מסר לו לנטש שי צנוע: שני הכרכים שכתב על קורות חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות עם הקדשה.

   עגנון קיבל אותם בשמחה רבה, ועלעל בהם בעונג. התפתחה שיחה על עניני דיומא, ומהר מאוד הצטרפתי אליה, תוך הפגנת בקיעות בתולדות הספרות העברית החדשה. בין השאר שוחחנו על בקורת הספרות, והשיחה גלשה לכתיבת היסטוריה. העליתי בזהירות רבה השגות בנושא וספרתי לעגנון על כמה סילופים בולטים ובוטים, למרות בעיטות נמרצות שספגתי מלנטש מתחת לשולחן. עגנון חייך וקרא לנו קטע שכתב: "מעשה בשני חסידים שכתבו בפנקסיהם כל מלה שהרבי אמר וכל מעשה שעשה. יום אחד גברה הסקרנות של עגנון והוא הציץ בכתובים וחיפש אחר אירוע שנכח בו, כדי לראות כיצד תואר בפנקסי החסידים, והנה לא מניה ולא מקצתה. קרא עגנון לחסידים ושאל אותם לפשר הדברים. השיבו לו: אנחנו כותבים מה שהרבי רוצה שייכתב..."