בדיקה מעמיקה של היערכות צה"ל למלחמת יום הכיפורים מגלה תמונה מזעזעת של הזנחה פושעת, אווילות וטמטום יסודי בכל הרמות בצבא: ברמה האסטרטגית- מודיעינית, ברמה האופרטיבית, וברמה הטקטית. באתר יועלו השאלות והתמיהות העיקריות וייעשה ניסיון להסבירן.
במהלך שנת 1973 קיבלה קהילית המודיעין שלנו כמות עצומה של סימני התרעה למלחמה. בשלושת החודשים שלפני המלחמה בלבד (יולי – ספטמבר) הגיעו 412 התרעות שכאלה בכל הרמות. ראשי אמ"ן התייחסו אליהן כהתרעות שווא והחליטו כי "הסבירות למלחמה היא נמוכה שבנמוכה".
למרות המתיחות הגדולה מאז החודשים אפריל-מאי 1973, הוחלף האלוף אריאל שרון אלוף החזית העיקרית- חזית הדרום, ביולי 1973, באלוף שמואל גונן, ופרש מצה"ל. זאת הייתה טעות טרגית להחליף את מפקד החזית העיקרית לפני מלחמה צפויה, מדוע לא המתינו מספר חודשים עד בוא החורף??
בתקופה האחרונה של כהונת אריק שרון בפיקוד הדרום התרחשו מספר אירועים מוזרים. ראשית פונו ופורקו עשרות שדות מוקשים פעילים החל מינואר 1973, ובעיקר בחודשים יוני- יולי 1973. היו אלה שד"מים שישבו על צירי צליחה מצריים אפשריים. מי היה אחראי למעשה הנפשע הזה?
מדוע הושבתה מערכת "אור יקרות" שתפקידה היה לשבש את הצליחה המצרית הצפויה על ידי יצירת חומת אש ועשן סמיך מעל תעלת סואץ. בפועל הוצבו ב- 1971 רק שתי מערכות מבצעיות מתוך 18 במעוזים "חזיון" ו"מצמד", בשאר המקומות הוצבו מערכות דמה.
במלחמה עצמה היה נסיון להפעיל רק מערכת אחת, ובפועל גם היא לא הופעלה.
לקראת חגי תשרי תשל"ד, הוחלף הכוח הסדיר שהחזיק במעוזי " קו ברלב " בגדוד חי"ר מילואים 68 מחטיבה 16 (חט' ירושלים) בפיקודו של סא"ל אמיר ראובני. הגדוד לא הגיע במלוא מצבתו כיוון שחלק מן החיילים לא התייצבו. הגדוד שכלל כ- 400 חיילים נערך ב- 14 מעוזים מתוך 16 מאוישים שהיו בקו התעלה שאורכו 160 ק"מ. שני המעוזים הדרומיים הוחזקו בידי כוח מגדוד נח"ל סדיר. מפקדת הגדוד הוצבה בצפון הגזרה תחת פיקוד חטמ"ר 275.
לא יאומן, בתקופה של מתיחות בטחונית עליונה נשלח למקום המסוכן ביותר בארץ גדוד חי"ר מילואים, שאיכות חלק מחייליו ירודה בלשון המעטה. חלק גדול מהם היו חסרי נסיון קרבי, חלקם לא עברו אפילו את אימון הפרט ולא ידעו להפעיל נשק אישי. המסר שהם קיבלו ממפקדת אוגדת סיני היה כי לא צפוייה פעילות רצינית בגזרה. גם לאחר שהתבססו בקו והחלו לדווח בקשר על תנועות ענק של כוחות שריון וחי"ר מצריים בגדה המערבית של התעלה התייחסו אליהם בביטול מוחלט.
לא הייתה כל מניעה להחליף אותם בגדוד חי"ר סדיר ומנוסה. שני גדודי חי"ר מחטיבת "גולני" היו עסוקים באותה תקופה בהכנות לכינוס גדול של החטיבה במגרשי התערוכה בת"א – כינוס 25 שנים לחטיבה – שנועד להתקיים ב- 9 באוקטובר 1973...
בשיאה של הכוננות לפני המלחמה, ביום ו', 5 באוקטובר כאשר ברור לחלק ניכר מקציני המטכ"ל והפיקודים כי צה"ל ניצב לפני מלחמה (כללית או "יום קרב" גדול). לא היה אלוף פיקוד הדרום, האלוף שמואל גונן במפקדתו בבאר- שבע, אלא בצפון הארץ בביקור פרטי (!!!) לא יאומן כי יסופר, נשמע אפילו הזוי.
בפיקוד צפון לעומת זאת היתה כוננות ודריכות רבה כבר מ- 30 בספטמבר, במידה רבה בשל פעילותו המקצועית והברוכה של קמ"ן הפיקוד סא"ל חגי מן ש"הדביק" את אלוף הפיקוד יצחק חופי בחיידק הכוננות הגבוהה למלחמה.
אך גם כאן היו כשלים חמורים. מח"ט חטמ"ר 82 [חטמ"ר הקו בגולן] אל"מ צורי שגיא, הוחלף ביום ו' בשעה 14:00 במח"ט חדש אל"מ צבי ברזני-יום לפני המלחמה.... והכי גרוע, מוצב החרמון מוצב ענק, המוצב האסטרטגי הסודי ביותר שהיו בו מערכות מודיעין, ל"א והתראה אוירית סודיות ביותר שהופעלו בידי למעלה מ- 40 מפעילים שלא היו לוחמים, הוגן בידי כוח זעיר של כיתה (!!) 13 חיילים וקצינים מגדוד 13 של חטיבת "גולני". לא יאומן, אבל המ"פ של הכוח ישב במוצב באיזור הכפר מסעדה הרחק במורדות החרמון, ולא במוצב האסטרטגי ביותר. כוחות גדולים של "גולני" (גד' 12 וגד' 51) היו פנויים לחלוטין, ולא הייתה מניעה להקצות מתוכם פלוגת חי"ר להגנת המוצב החיוני שתערך בתוך המוצב וגם מסביבו. אין ספק שכוח כזה היה מונע את נפילת מוצב החרמון שגרמה לנזק מודיעיני אדיר בשל חשיפת סודות המדינה הכמוסים, ולמותם של כ- 100 חיילים שנפלו בקרבות לשחרור החרמון.
בכך לא תמו הכשלים הטקטיים. חטיבת השריון 7 הועלתה לתגבור כוח השריון בגולן, מעשה חכם ונבון. אך עם הכוחות שהועלו היתה "פלוגת הצליחה" שייעודה היה לגרור את "גשר הגלילים" לתעלת סואץ, גשר שנועד לאפשר את הצליחה לגדה המערבית של התעלה בתחום מצרים. כשהחל מבצע הצליחה של אוגדת שרון, התברר שאין בנמצא בסיני, כוח מתאים שמתורגל לבצע את המשימה ...
ועדיין לא העלתי את ההתנהלות התמוהה של חיל האויר בימים 4- 6 באוקטובר. מה היתה התגובה לחדירת מטוסי הצילום ב- 4 וב- 5 לאוקטובר?? האם הותקפו מתקני בקרה של חיל האויר ביום ו' 5 באוקטובר בצפון ודרום סיני והנושא הושתק? האם נורה טיל קרקע- אויר" הוק " על זוג מטוסים מצריים ב- 5 באוקטובר? מה קרה למטוסים שהוזנקו בבוקר שבת ה- 6 באוקטובר? האם פורק חימוש הפצצות נגד סוללות הטק"א מהמטוסים? מדוע חיל האויר הגדול והחזק במזרח התיכון לא פעל כמעט לחלוטין בין השעות – 14:00 – 19:00 בשבת? יש עוד תמיהות לגבי "הכחולים", אך זה בבדיקה.
ועכשיו לעיקר: ההתרעה המודיעינית.
בתקופה שבין 1 ביולי- 5 באוקטובר 1973 זרמו לאמ"ן ול"מוסד" מאות התרעות על מלחמה, מעשרות מקורות מעולים, מכל הרמות האפשריות, וממיטב הסוכנים שלנו בארצות האויב. על זה אני משלים כתיבת מחקר מקיף שייצא השנה לאור – אי"ה, לקראת שנת ה- 43 למלחמה כספר בשם: "412 התרעות למלחמה".
כל המידע המדהים הזה יורט בידי ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא וראש מחלקת המחקר תא"ל אריה שלו ופיקודיהם. המידע הוצג כבלתי מהימן, סורס, טוייח, הושהה והחמור ביותר לא הועבר בזמן אמת לרמטכ"ל דוד אלעזר ולאלופי פיקוד דרום ופיקוד צפון (לזה אין הסבר הגיוני, אלא אם כן היתה כאן חבלה).
ראש אמ"ן הגדיל לעשות ובשבוע שלפני המלחמה סירב למרות כל הבקשות- להפעיל את "האמצעים המיוחדים" שהציבו לוחמי סיירת מטכ"ל במצרים ובסוריה הוא אף מסר מידע כוזב לפיו הם הופעלו ורק ביום האחרון הפעילים...(מאוחר מידי..). עולה כאן חשד כבד לסבוטג' שאת מניעיו יש לברר. ראש ענף סוריה באמ"ן [ענף 5] סא"ל אביעזר יערי חסם מידע חיוני ביותר שהגיע ממפקדיו ,ידע בוודאות על "סימנים זועקים" של התרעה למלחמה, ולא העביר את המידע החיוני לאלוף הפיקוד ולקמ"ן הפיקוד.
חבלה חמורה לא פחות היתה בקמ"ניה של פיקוד דרום. הקמ"ן סא"ל דוד גדליה צינזר, ביטל ולעג לכל נסיון של קציניו להתריע על מלחמה. השיא היה חסימת המסמך שכתב סגן דוד סימן טוב, שנכתב ב- 2 באוקטובר וקבע כי "מלחמה בטוחה" בפתח.
מידע "סופר חיוני" בזמן אמת שהגיע אלינו בעקבות לכידת שלוש חוליות של קציני סיור מצריים (מיחידת "סיירת מטכ"ל המצרית") וקת"קים באזור התעלה בימים 5-6 באוקטובר בצהרים, עוכב ו"בוטל" אף הוא בידי קמ"ן פיקוד דרום וקציני אמ"ן מחקר.
אגב בידי החודרים המצריים שנלכדו היו מפות הקוד "סיריוס", המפות המעודכנות ביותר של צה"ל לעת מלחמה, מתורגמות לערבית. כלומר המפות היו בידיהם זמן רב, והעביר אותם גורם מתוך המערכת הצה"לית (!!)
גם מידע חיוני ביותר שהגיע מסוכני יחידה 154 בסוריה, על היערכות למלחמה והבקעה בדרום רמת הגולן, באזור "ציר הנפט" עוכב ולא הועבר. כולל סימן ההתרעה הזועק ביותר, הגעת חטיבת השריון 47, החטיבה להגנת המשטר, שיצאה מאזור אלחמה לגולן. זה היה סימן התרעה מובהק ביותר שכל הקצונה הבכירה באמ"ן הכירה...
והחמור מכל --מסמך הסיכום המפחיד של אמ"ן- מחקר שהוכיח בוודאות כי מלחמה בפתח ,עוכב מליל יום ו' ונמסר לרמטכ"ל רק בשבת בבוקר.
ועתה למחדלי "המוסד" .בבוקר יום ה'- 4 באוקטובר הגיעה התרעה מסוכן- העל אשרף מרוואן (החתן של נאצר) כי המלחמה בטוחה. זאת היתה הידיעה הסופית והמכרעת שכולם חיכו לה. ראש המוסד צבי זמיר לא צילצל בכל פעמוני האזעקה, אלא נסע להיפגש עם מרוואן בלונדון, וכך ביזבזנו יום וחצי קריטיים. הידיעה המיוחלת הגיעה למשרד ראש המוסד, רק בשעה 03:30 ביום שבת -6 באוקטובר, ועד לפענוח ולהעברה היא היתה בידי הרמטכ"ל רק ב- 05:30, שמונה וחצי שעות בלבד לפני שעת ה – "ש". בפועל ניתן היה לבצע גיוס כללי כבר בבוקר ה- 4 באוקטובר, 54 שעות לפני שעת ה- "ש" (שתי יממות + 6 שעות), זה היה משנה בוודאות את פני המלחמה.
הרמטכ"ל דדו העיד לפני בתחקיר לאחר המלחמה, כי שתי ידיעות מודיעין קריטיות שאילו היו נמסרות לו ב- 4 וב- 5 באוקטובר היו מביאות אותו להחליט על גיוס מילואים כללי מיד; הגיעו לידיו מראש אמ"ן, אחת שבועיים לאחר פרוץ המלחמה והשנייה לאחר חודש...[מדהים]...
והחמור ביותר, המידע הקריטי שהועלם מהרמטכ"ל הועבר לשני קברניטי בטחון: שר הבטחון משה דיין וסגן הרמטכ"ל האלוף ישראל טל; שהחזיקו בו מבלי לפרסמו או לעשות בו שימוש עד שעה אחת לפני פרוץ המלחמה (!!)
כיוון שלא סביר להניח שדיין וטל היו מוגבלים בשכלם ולא הבינו את חשיבות המידע; האפשרות היחידה היא שהשניים הללו קשרו קשר למנוע את גיוס המילואים של צה"ל, ופתיחת מלחמת מנע לפני תחילת המתקפה המצרית- סורית. היה זה הימור ציני מחריד ,ללא סמכות וללא רשות, שסיכן את בטחון ישראל ואת קיום המדינה ועלה בחייהם של 2232 חיילי צה"ל .